הקונגלומרט

ב: שמעת שגוגל מתחילים בקרוב למכור ספרים? אולי כבר בחודש הבא. אני לא יכול לחכות.
א: אתה באמת לא יכול לחכות? מה כל-כך דחוף לך?
ב: מה קרה לך. זה מרגש. בכל זאת, מדובר פה בגוגל. גוגל. גוגללללל.
א: שמעתי אותך בפעם הראשונה. לא יודע, כל העסק הזה לא מוצא חן בעיניי. לקנות ספרים מגוגל זה קצת כמו לקנות פרחים מג'נרל מוטורס.
ב: ומה רע בזה? רק מי שלא החזיק אף פעם ביד את הכלנית אולטרה מג'נטה DLX יכול לדבר ככה על הפרחים שלהם. זה הכל מבורות.
א: שמע–
ב: אני יודע מה אתה הולך להגיד. אתה חושב שספרים צריך לקנות רק בחנות קטנה, עם מוכר נחמד שמכיר אותך.
א: בעיקרון כן, אבל גם לי ברור שגוגל לא הולכים למכור ספרים כאלה, אלא אי-ספרים. ואותם ממילא אי-אפשר לקנות בחנות רגילה.
ב: אז מה הבעיה?
א: אני פשוט מרגיש אי-נוחות מזה שגם הספרות הופכת לעוד איזה "ענף" אנונימי של חברה כל-יכולה. כזו שרואה בתרבות לא יותר מסוג של "תוכן", משהו שנמצא בסולם העדיפויות קצת אחרי, נגיד, מחשוב ענן. כבר היום יש רשתות ספרים עם אווירה תרבותית של חנות מקדחות; תאר לך איך החיים ייראו כשחנות המקדחות תהיה אותה אחת שגם תמכור את הספרים.
ב: נשמע לי טוב. הכל במקום אחד, לא צריך ללכת למיליון מקומות בכל העיר.
א: מתי בפעם האחרונה הלכת? כשההאמר שלך היה במוסך?
ב: השתגעת? קיבלתי רכב חלופי. אפילו צילמו אותי אז למדור רכילות, לוקח את המפתחות ועושה פרצוף מסכן. בכל אופן, אני לא מבין ממה אתה דואג. הוצאות ספרים תמיד היו גופים עסקיים שרצו להרוויח. זה תמיד היה השיקול העיקרי, וכל הדיבורים על תרבות, גם כשהם היו כנים, באו רק אחריו.
א: נכון, אבל שם לפחות היתה התמחות בתחום אחד. היתה הבנה שמכירת ספרים היא מקצוע בפני עצמו, ולא כדור אנונימי אחד מתוך עשרה בידיים של לוליין. מקצוע שדורש טמפרמנט מסוים, השקפת עולם. עכשיו נראה שההבנה הזו נעלמת. לא שזה קורה רק בספרות; כל דבר שאפשר למכור, נתפס ככזה שיכול וראוי להימכר בכל מקום. הכיוון הוא אחד: הכל זורם לידיים של מי ש"יודע למכור". זאת הסיבה שחברות אינטרנט מרשות לעצמן למכור ספרים, אבל שום הוצאת ספרים לא מעלה על דעתה להקים חוות שרתים ולהציע שירותי מייל בחינם.
ב: זה העולם. מה אפשר לעשות. החזקים שורדים, והחלשים – יצא לך לראות איזה חלש בזמן האחרון?
א: לפחות אל תיראה כל-כך שמח כשאתה אומר את זה.
ב: לא קשור. זה מהבוטוקס.
א: אה.
ב: כן. ואתה גם כן יכול לוותר על הפרצוף הטראגי הזה. הזמנים משתנים, האנושות מתפתחת, השמש זורחת. הבחורות ימשיכו ללכת ברחוב במכנסיים קצרים ולקנות את הספרים שלי, רק שהן יעשו את זה בסלולרי. טכנולוגיה זה דבר נהדר. איפה היינו היום בלי הטכנולוגיה.
א: מה שתגיד.
ב: אז קדימה, תתחיל לשמוח.
א: עזוב, אני בדיכאון בגלל שיש לי יום הולדת.
ב: מה, היום? נכון! יו, איך שכחתי! אני כל-כך מצטער.
א: שטויות. אני רק סופר את השעות עד שאלך לישון. לא משהו שצריך לחגוג.
ב: לא לחגוג? אין דבר כזה. אני לפחות חייב לשיר לך. זה המינימום שאני יכול לעשות.
א: שלא תעז.
ב: מוכן?
א: לא!
ב: אל תהיה כזה. אחרת איזה מין חבר אני?
א: טוב, רק תעשה את זה מהר, כולם מסתכלים.
ב:  שלוש, ארבע–
איום! יום הולדת
איום! יום הולדת
איום! יום הולדת
ל… ל ֶֶֶ…
בכל מקרה…
חג לא שמח
וזר לא פורח
איום! יום הולדת
ל…
איך אמרת שקוראים לך?

–

danext@gmail.com

המחסום

א: אני תקוע.
ב: איפה?
א: מחסום כתיבה.
ב: אה, זה ליד שכם, לא?
א: מה שכם?
ב: אני אומר לך, זה הכל באשמת הכיבוש.
א: לא, אתה לא מבין –
ב: אל תדאג. הדודה שלי מתנדבת בבצלם. בת אחותי מזכירה רבע משרה במחסום ווטץ'. הסמח"ט קרוב רחוק של האינסטלטור שלי. גיסי היה בקרוז עם מישהו שראה פעם את ערפאת בלי הכאפיה. נסדר לך איזה אישור מעבר.
א: תקשיב, זה מחסום כתיבה. אני לא יכול לכתוב, זה הכל. אין לדברים האלה אישורי מעבר.
ב: אל תהיה כל-כך פסימי. אם צריך נגיע עד אלוף הפיקוד.
א: האמת היא שבאופן משונה, דווקא אין לי בעיה עם זה. התחלתי לכתוב משהו ארוך, ונעצרתי אחרי איזה 5,000 מילה. כבר שבועיים שאני לא יכול להמשיך, אבל משום-מה, זה קצת כיף.
ב: כיף? בנאדם שלא יכול להתקדם בחיים, זה כיף?
א: לא הייתי משתמש כאן במילה "להתקדם", אבל בכל אופן, יש משהו נעים בעזיבת המושכות. שהסוס ידהר איך שבא לו, ואפילו יעמוד במקום אם הוא רוצה.
ב: זה מסביר את זה. מאז סוס התופת ב-2003, אסור להעביר מפריסי פרסה במחסומים. היית צריך לחשוב על זה מראש.
א: אני שם לב שאתה לא ממש מקשיב.
ב: ברור שאני מקשיב.
א: אוקיי.
ב: אכפת לך שאני אזמין חשבון? אני קצת ממהר.
א: אבל אנחנו לא במסעדה.
ב: אז על אחת כמה וכמה שלא צריך להיות לך אכפת.
א: שיהיה.
ב: המלצריות האלה, איך הן תמיד מצליחות לא להסתכל לכיוון שלך…
א: לאן אתה הולך מכאן?
ב: להרביץ כמה עמודים בספר החדש שלי, ואחר-כך לג'וגינג.
א: מה, זה בא לך בכזו קלות?
ב: בטח, איזו שאלה. חסר שלא יבוא. אני לא יכול לחיות בלי הכתיבה. בשבילי זה כמו אוויר לנשימה. אם יום אחד אני לא כותב, אני מת. הג'וגינג במקום שני.
א: קרה לך פעם שלא הצלחת לכתוב?
ב: לא. אחרת איך הייתי יושב פה איתך?
א: אבל איך אתה יודע שזה כמו אוויר בשבילך, אם לא יצא לך פעם להיחנק?
ב: אינטואיציה. וחוץ מזה, חנקו אותי פעם, בגן. זה לא היה נעים, ואין לי שום כוונה לתת לזה לקרות שוב.
א: מעניין אם אפשר להיכנס בכוונה למחסום כתיבה. אולי היה כדאי לך לנסות. לומדים מזה דברים מעניינים. לאחרונה נדמה לי שהסיבה לפחדים הכי גרועים היא חוסר הרצון להאמין שהדבר המפחיד יכול להתגלות כנסבל, ואולי אפילו נעים, כשהוא קורה במציאות.
ב: נשמע לי מופרך לגמרי. אתה חושב יותר מדי. אם לא היית חושב כל-כך הרבה, אולי היה נשאר לך זמן לכתוב.
א: אולי.
ב: לא אולי. בטוח. אם אני הייתי כמוך, לא הייתי מגיע לאן שהגעתי.
א: ולאן הגעת?
ב: בחייך, כאילו שאתה לא יודע שאני אחד הסופרים הכי נמכרים בארבע במאה ברבעון האחרון של 2009.
א: האמת ש–
ב: ואחד מעשר הסופרות המבטיחות של 2008 לפי החלטה פה אחד של 30 העורכים הספרותיים המובילים בארץ בפרויקט פסח של מוסף "ספרים".
א: הסופרות?
ב: כן, אל תשאל כמה טלפונים היח"צנים של ההוצאה היו צריכים לעשות כדי לסדר לי להיכנס לרשימה הזו.
א: אבל–
ב: ובוא לא נשכח שבסדנת הכתיבה שאני מנחה יש וייטינג ליסט של חמישה חודשים, עם מאכערים שמקדמים אנשים בתור.
א: שנייה–
ב: ואני מאורס לבת של מיליארדר.
א: טוב, זה כבר ממש לא קשור לספרות.
ב: בפעם הבאה אני אסביר לך כמה זה קשור. אני פשוט חייב לרוץ. רק תשלם עליי הפעם ואני אחזיר לך, טוב? אין עליי גרוש.

danext@gmail.com

שירת האגו

חשבתי שאני לא אוהב שירה. כמעט כל שיר שנתקלתי בו בימי חיי, החל ביצירות מכובדות של משוררי העבר הגדולים וכלה בפסוקי הג'יבריש הרנדומליים שמושלכים לעברנו פה ושם בהווה, גרם לי לאותה תחושה ברורה של צמרמורת: לא!

אלא שהשבוע עשיתי מבצע כדי לגמור, סוף-סוף, את קריאת הדרך הצרה לאוקו (יומן המסע של מצואו באשו), ואחרי מנה הגונה של שירי האיקו – שמעולם לא קראתי קודם במקור – אני יכול לומר שנמצאה השירה האבודה, היפה, זו שלא גורמת לשיערי לסמור בבעתה. כנ"ל לגבי השירה הסינית, שהשפיעה רבות על השירה של יפן, ושאותה אני מכיר בינתיים מעט מאוד, ורק דרך תרגומים ליפנית.

אבל מה, בעצם, ההבדל? מה גורם לי לתעב ללא גבולות את הרוב המוחלט של מה שמכונה במקומותינו, ובמערב בכלל, בשם "שירה", ובאותו זמן לאהוב, או לפחות להיות מסוגל להעריך כצורה ספרותית, את מה שמכונה (על-ידינו) באותו שם בקצה השני של אסיה?

חשבתי על זה לא מעט, והגעתי למסקנה שהבעיה שיש לי עם השירה "שלנו" היא בדיוק אותה בעיה שקיימת בעיניי בשטחים נרחבים של הספרות והאמנות במערב בתקופה הנוכחית, ולפחות מאז אמצע המאה ה-20: כשהשירה גרועה, היא גרועה כי היא משמשת מכשיר לביטוי אישי של המשורר, ותו-לא. שיר רע הוא שיר שבו אין כלום חוץ ממשורר שמנסה, מתאמץ ומכתים את הדף בזיעה.

במקרה הפחות בעייתי, זה קורה כשלמשורר יש רעיון כלשהו, שמתבצע בצורה מגושמת. במקרה היותר בעייתי, והיותר נפוץ בימים אלה (לצערי, יוצא לי להתוודע לזה פה ושם), למשורר אין רעיון שנפרד ממנו-עצמו (כלומר, אין לו התוודעות אינטואיטיבית למשהו חיצוני לו), והשיר הוא רק אמצעי להבעת רגשותיו, תלונותיו ודעותיו של הכותב. הייתי מביא כאן דוגמאות לרוב, אבל זה רק יפגע באנשים. כל קורא יוכל למצוא לעצמו די והותר ביטויים לתופעה הזו במקומות המועדים לפורענות.

בתחום אחר לגמרי, אבל לא בלתי-קשור – זה של האסטרטגיה הצבאית – טען קלאוזביץ שמלחמה אקספרסיבית היא מלחמה פסולה. לשדה הקרב יוצאים, אם חייבים, אך ורק כדי להגשים מדיניות ברורה, ולא כדי להילחם בשביל הכיף, או לספק רגשות נקם, וכדומה. אותו עיקרון נכון, לדעתי, גם באמנות. כן, כל אמנות היא גם אקספרסיבית, אבל אם היא רק כזו – היא מפסיקה להיות אמנות והופכת לשעשוע ילדותי, אגוצנטרי במידה שלא תיאמן.

בשירים של באשו ואחרים, לעומת זאת, המשורר הוא בסך הכל כלי, צינור לדברים שמעבר לו. האינדיבידואליות שלו מתבטאת בדרך המעודנת, שהופכת לעתים קרובות אמנות לאמנות גדולה: האישי נמצא באופן ההסתכלות והביטוי, להבדיל מבאובייקט שלהם. כלומר, המשורר מדבר על דברים בדרך שלו, אבל לא מדבר על עצמו.

מוזר, אבל ההבדל בין משוררי האגו למשוררים האמיתיים קיים במעמקים אפילו כשעל פני השטח, כל אחד מהם נוהג לכאורה כמו האחר: משורר האגו לא מפסיק להיות כזה גם בשיר שבו אין מילה אחת על עצמו, ומשורר אמיתי לא מפסיק להיות כזה גם כשהוא כן נוכח בשיר כדמות או כנושא. איך זה קורה? אפשר להגיד שבשירת האגו, שהיא רוב-רובה של השירה שממלאת את המרחב הציבורי, המשוררים מתייחסים להכל כמו שהם מתייחסים לעצמם. הכל אישי, במובן הכי קטנוני של המילה, ולכן לא משנה אם השיר מדבר על המשורר או על פרח בגינה; הפרח, כמו כל הדברים בעולם, הוא רק משל לאגו שמאחורי העט. לעומת זאת, בשירה שנראית לי ראויה להתכנות אמיתית, המשוררים מתייחסים לעצמם כמו שהם מתייחסים לכל השאר. הם לא נותנים לעצמם טיפול מיוחד; האישי הוא רק חלק מהמכלול, ואין לו זכויות יתר. הוא צריך לחכות בתור כמו כולם.

כל זה לא אומר שבמערב אין שירה טובה, או שאר הכללות מהסוג הזה. אין לי מספיק השכלה בשירה כדי לדעת אם זה אכן המצב. אני רק מנסה לברר איך זה שהשירה הבולטת ביותר בשטח – זו שטורחת לייחצן את עצמה ומגיעה במאמץ רב אפילו לאנשים כמוני, שרחוקים מקהל השירה המיידי – נראית לי כמעט תמיד כמו משהו בלתי אמנותי בעליל.

נראה לי שבעיית השירה, או הבעיה של השירה הזו, היא רק ביטוי מקומי של הבעיה האוניברסלית בתרבות האנושית בעידן הזה, בעיית האני באמנות. זו בעיה שמצדיקה אולי מאמר משלה, אבל אפשר לנסח אותה באופן הבא: הדמוקרטיה, שהיא שיטה פוליטית להעצמת ההמון ולקידוש הממוצע, הביאה למקסימום את חופש הביטוי – ובאותו זמן, הפחיתה למינימום את הייחודיות האישית שאמורה להיות מקורו של הביטוי הזה. במילים אחרות, מעולם לא היו לאדם יותר אפשרויות להתבטא, ומעולם לא היה לו פחות מה לומר.

שירת האגו, כמו שקראתי לה, מבטאת את הנסיגה לחזית האחרונה של הביטוי האישי – הדיבור הישיר, הבוטה, על העצמי כנושא האמיתי היחיד. בהיעדר רעיונות, אישיות ייחודית או נקודת מבט מעניינת, כל מה שנשאר הוא לדבר על הדובר. אלא שההשטחה הדמוקרטית לא חסה, כמובן, גם על הנפש הפרטית ביותר שלנו. הנסיגה אל האישי חושפת את האמת המכאיבה, שהבנאליה הכללית לא הותירה כלום מהאישיות.

לא פופולרי להגיד את זה היום, אבל אמן אמיתי הוא, בבסיסו, אריסטוקרט – לא דמוקרט. פירושו של דבר הוא, קודם כל, שלמרות שאיפתנו להפך הגמור, אין ולא יכולים להיות הרבה אמנים טובים. דרושה אישיות מיוחדת, בלתי-ניתנת להשחתה, שרק היא יכולה להסתכל על כל דבר שבעולם ולתת לו אופי אישי מבלי להידרדר לקטנוניות ואגוצנטריות. וזאת, בראש ובראשונה, הסיבה שיש לנו הרבה מאוד אמנות רעה: לא יכולה להיות אמנות טובה, אישית באמת, בכמויות גדולות.

זה נכון לא רק במערב, אלא גם במזרח אסיה; הרי לא סביר שהיה שם ריכוז גבוה יותר של משוררים גאונים. מה שהציל את השירה שם היה, אני מניח, הנטייה החזקה ללכת בעקבות צורות ודגמים קלאסיים, באמצעות העתקה, ציטוטים, מחוות ווריאציות, בעוד שהביטוי האישי המוחלט, במובן שאנחנו מכירים אותו, נחשב מסורתית למגרעה באמן. אולי זה נעשה בדיוק מתוך ההבנה שאמנים של ממש, שיכולים וראויים ליצור בחופשיות, הם מצרך נדיר ביותר, וחופש ביטוי הוא ממילא מושג חסר משמעות בהיעדר תוכן שאפשר לבטא.

מנקודת המבט ההיא, החטא הגדול ביותר של משורר הוא לחשוב שדווקא לו, מכל הפועלים האפורים שממשיכים את דרכם של הגדולים, יש אישיות שראויה בפני עצמה להפוך לנושא השירה. זו צניעות כפויה, לא וולונטרית; היא דומה יותר למנטרה שמשננים בכל פעם שרוצים לכתוב – משהו כמו "אני אולי חושב שאני ראוי להערצה, אבל בעצם, רוב הסיכויים שאני ממש לא". רק ברגע הזה, אם בכלל, הופך הילד לאמן. ושם ממש צומחת אמנות אמיתית, ושירה אמיתית בתוכה: אגו אצילי, שבמקום לחבר לעצמו שירי תהילה, עובד קשה בשדה כמו אחרון האיכרים האלמונים.

danext@gmail.com

סורק אפלה

1.

השאלה שנשאלה כאן לפני שני פוסטים, בשביל מה צריך ספרות, מתחילה לקבל אצלי איזשהו מענה ראשוני, שמחכה עדיין לניסוח ברור. אבל בינתיים מתברר שיש בשטח עוד כיווני חקירה שמנסים להעלות תשובות אפשריות לשאלה הזו. למשל המגמה שעליה נכתב כאן, בגרדיאן – מחקר מדעי של ממש (מדעי במובן נוירוביולוגי), של השפעת הקריאה על מוחות הקוראים. איך? למשל בעזרת fMRI, שאמור להראות בזמן אמת מה בדיוק קורה מתחת למכסה המנוע של הקורא בזמן שהוא קורא.

המאמר בגרדיאן מתייחס לזה כאל כיוון חדש בביקורת הספרות, דבר שעשוי להישמע די מופרך ברגע הראשון (ובאמת, הכתבה היתה כל-כך חשודה שמיד בדקתי אם אכן קיים במציאות גוף מחקר תחת השם שהוזכר, וגם הסתכלתי ליתר ביטחון לראות שהעמוד לא עודכן ב-1 באפריל). אבל כשנזכרים בתהומות האבסורד שאליהן הגיעה ביקורת הספרות בכוחות עצמה, בלי עזרת הפקולטות הריאליות, אפשר בהחלט לדמיין את תמונות ה-MRI משתלבות נהדר באחת התוכניות הסהרוריות ללימודי מגדר-תורת-הספרות-ביקורת-רדיקלית-ושאר-גרוטאות-מנטליות-שאין-להן-קשר-כלשהו-לאינטלקטואליות-ו/או-לאקדמיה.

בכל אופן, כששאלתי "בשביל מה צריך ספרות", לא היתה לי שום כוונה להסתפק בתשובה מהסוג הריאלי. גם אם יוכיחו לי באותות ובמופתים שבזמן קריאת ספרות המוח מפריש חומרים מסוימים שאנחנו מפרשים בתור "התרגשות נשגבת" או משהו כזה, זה עדיין לא יספק את ההסבר הפנימי לחשיבות העניין. זו הבעיה הכללית של כל המבנים התיאורטיים, לפחות הרציונליים-מערביים: הם מתחילים ונגמרים ברמת התיאור, ולא נותנים שום מענה לצורך האנושי במשמעות. להגיד שמה שאנחנו מכנים "משמעות" הוא בסך הכל משוואה של חומרים כימיים, זה נכון עובדתית – אבל גם, באותה מידה, עקר מבחינה נפשית.

לכן נראה לי שהמדע הוא שותף בעייתי במערכה לבירור השאלה של חשיבות הספרות. לא רק המדע הריאלי (כלומר: האמיתי), אלא גם ובמיוחד הדיסציפלינות ההומניות, שמכנות את עצמן "מדע" במידה מועטה מאוד של צדק. חשיבות הספרות היא לא דבר שיכול להתברר במסגרת של שיטה בעלת יומרות לאוניברסליות, אלא רק במישור שבו הספרות נכתבת ונקראת – המישור האינדיבידואלי. ושם כבר צריך אינטואיציה, ובעיקר רגש. לא משהו ש-MRI יכול להחליף בקלות. עדיין.

2.

בזמן שיטוט מקרי בעמוד הזה (מאמר של גבריאל מוקד בבלוג של רן יגיל) נתקלתי בתמונה, והתמונה פתרה – לעניות דעתי! – בעיה קיומית מהמדרגה הראשונה. מתברר, חברים, שיש בספרות גלגול נשמות, ועוד כזה שמלווה בגלגול גופים.

לא מאמינים? בבקשה:

1. אקזיביט A: תמונה של איש בשם מנחם.

2. אקזיביט B: תמונה של איש בשם ז'אן-פול.

השוו – מקצה הראש ועד לתחתית הפריים – ותיווכחו.

danext@gmail.com

התקופה המעצבת

באנגלית, כשרוצים לומר "אל תסתכלו בקנקן", אומרים "אל תשפטו ספר לפי הכריכה שלו". אבל מה יהיה גורלו של הביטוי הזה בעידן האי-ספר? הרי הדבר העיקרי שבו אי-ספר נבדל מספר מודפס הוא, כמובן, היעדרה של כריכה.

גם מי שמחכה בכליון עיניים להעביר את כל ספרייתו אל תוך מכשיר קריאה קטן, יכול לעצור רגע ולחשוב על המשמעויות. ספרים בלי כריכה הם ספרים בלי עיצובי כריכה; וספרים בלי עיצובי כריכה פירושם ספרות שהשליכה לפח את מעצבי הכריכות.

יש מו"לים (בעיקר אלה שעדיין לא למדו מהי תמונה ברזולוציה גבוהה ומהו פונט מכובד לכריכה) שבוודאי יעלזו רק ממחשבה על ה"חיסכון" הצפוי להם במצב כזה. אבל מעמד הספר, כחפץ שהוא יותר מאשר מה שנמצא בתוכו, בוודאי לא ירוויח מהעניין. בלי כריכה שהושקע בה מאמץ עיצובי, מיטשטש ההבדל בין סוגי טקסט שונים; יצירת ספרות הופכת לעוד קובץ אנונימי שנפתח ללא גינונים מיותרים ומוצג על המסך בתכליתיות קרירה. נסגר המעגל, המצטמצם והולך ממילא, בין ספר מוגמר וערוך לבין קובץ וורד בוסרי על שולחן העבודה.

מעניין מה יהיה סוג הקשר שירגישו קוראים כלפי ספרים ללא כריכה וללא עיצוב. זה יכול להיות נושא לא רע למחקר השוואתי בסוציולוגיה: האם הקוראים ירגישו שהספר פחות "שלהם", לעומת המצב כיום? (צריך יהיה לבודד את זה ממשתנים אחרים, כמו השפעת הפיזיות הכללית של הספר על התחושה הזו, וכדומה). האם תהיה להם הרגשה פחות נעימה בבית, בהיעדר הגלריה המקרית והלא-רשמית שנוצרת על מדף הספרים?

כך או כך, מעצבי עטיפות הם – לפחות לדעתי – בעלי תפקיד מכריע לא רק בהצלחה של ספר בחנויות, אלא בעצם היכולת של הספר לתקשר רגשית עם הקוראים שלו ברמה החוץ-ספרותית, כחפץ. אפשר לנחש שהיעדר העטיפה יוביל לסוג של אגביות ביחס לספרים, אגביות שלא קיימת היום. בי, למשל, עדיין צרוב האיסור מימי הילדות להפיל ספרים על הרצפה, מתוך כבוד אליהם. הכבוד הזה הוא לא רק כלפי הטקסט שבפנים, אלא גם כלפי המכלול. אני מניח שיהיה קשה הרבה יותר לחנך ילדים לא לזרוק קובץ אי-ספר לפח המחזור.

כמובן, כשמכשירי הקריאה יהיו קצת יותר משוכללים מאלה שקיימים היום, ויוכלו להציג צבע (יש כמה כאלה בפיתוח), הם ייתנו, טכנית, במה לא רעה בכלל לעיצובי כריכה. אבל כרגע, העיצובים האלה נותנים לספרים נוכחות בחיים הפיזיים שלנו; לא צריך להדליק מסך כדי לראות אותם, אלא הם מופיעים וצצים ספונטנית במקומות שלא חשבנו שנראה אותם. נגיד, אני מתיישב בבית של חבר, ורואה שם פתאום את עיצוב הכריכה המוכר-אבל-כמעט-נשכח של ספר שקראתי לפני שנים. זאת תחושה מסוימת של אינטימיות עם העולם; אבל גם אם העיצובים האלה ישרדו בגרסה אלקטרונית, הנוכחות של הספרים תהיה אחרת, הרבה יותר מצומצמת. ואפשר לומר, בלשון הטכנוקרטית המתאימה, "נוכחות ייעודית": רק מי שירצה לקרוא ספר יראה מול עיניו ספרים, בערך כמו שאפשר לחיות חיים שלמים בתל אביב בלי לדעת שיש בה ים.

אולי עיצובי הכריכות יצטרכו להפוך, בימים ההם, ליצירות אמנות עצמאיות, ולשוטט בעולם בלי הספרים עצמם. רק לשאוב מהם את העוצמה הספרותית, שהופכת את הכריכה הממוצעת למוצלחת יותר מיצירת האמנות הפלסטית הממוצעת (ראו, למשל, את האתר הזה). אנשים יוכלו לעצב כריכות לספרים שלא קיימים, או לספרי עבר, ופשוט להפיץ אותן בעולם. זה ישמור משהו מהנוכחות הבלתי-אמצעית של ספרים בסביבה האנושית, זו שמשתלבת בחיים, במקום לחכות מבוישת בפינה שמישהו יזכור ללחוץ על כפתור ההפעלה.

danext@gmail.com

סף הריגוש

יש שאלות שמביאות רק צרות. אסור לשאול אותן, ואם כבר שואלים, הן לא יוצאות מהראש תמורת פחות מפיצויים ממשלתיים בסכום זהה למה שנהג מונית יבקש אחרי שהמונה הושאר פועל חמישים יום ברציפות על תעריף לילה.

בזמן האחרון, מקורבים בסביבתי מדווחים על שאלה כזו, שעלתה על סדר היום שלי ומסרבת לרדת ממנו. השאלה הארורה היא: בשביל מה, בעצם, צריך ספרות? את השאלה הזו צריך להבין כשאלה אמיתית, לא כהתרסה, ולא כשאלה רטורית שמכוונת אל המסקנה הטיפשית "קרנות נאמנות זה הרבה יותר פרקטי מאשר ספרים". אינטואיטיבית, ברור לי כמו תמיד ש(אני) צריך ספרות; אבל פתאום, אני לא יודע למה - ולא יכול יותר להסתדר עם התשובה "ככה".

השאלה הזאת עלתה מכל מיני סיבות קטנות, אולי לא קשורות זו לזו (ולחיים בכלל). סיבה אחת עלתה דווקא מכתיבה, לא מקריאה. אני נמצא בתקופה שבה הולך ומתברר לי שכתיבה ("עם" "יומרות" "ספרותיות") היא סוג של מזוכיזם בשבילי; בפעם הראשונה בחיים אני שואל את עצמי, בשביל מה, והאם, צריך בעצם את הסבל הזה. מה הופך, או לא הופך, את הספרות למשהו חשוב עד כדי כך שיסבלו בשבילו?

כרגע, עד כדי כך אין לי תשובה לשאלה הזו, שהחלטתי – זמנית, או נצחית – שקודם כל אסור לסבול. אם הספר לא מהנה לכתיבה, שום הנאה מקריאתו לא תלבין אותו מנקודת המבט של מאזן הסבל. המאזן הזה יישאר שלילי בהחלט מנקודת מבטו של הכותב, שהיא נקודת המבט היחידה שחשובה באמת בהיבט הזה של הדברים. הרי אף סופר שכותב בעבודה קשה ו/או בייסורים – ואלה הרוב, נכון? – לא עולץ משמחה כשהוא חושב על מישהו שנהנה מהספר שלו. ההנאה החיצונית הזו מיתרגמת לא להנאה פנימית, אלא לדברים אחרים כמו תחושת ערך, הרפיית מתח, וכדומה. הנאה? לא. הגיהינום הוא הזולת לא כי הזולת מייסר אותנו, אלא כי ההנאות שלו חסומות בפנינו.

במילים פשוטות: אני באמת חושב, לראשונה בחיי, שעדיף היה – אפילו מבחינת מאזן הסבל הכללי בעולם – שמישהו כמו קפקא לא היה כותב כלום, אבל היתה לו בריאות טובה יותר וחיי נפש מזיקים פחות. במקרה המסוים הזה, כרגע אני קורא את היומנים שלו, ועם כל הכבוד למיתוס האמן המיוסר, כשאני רואה באיזה מחיר כבד הושגה היצירה הספרותית של האיש, אין לי שום בעיה לוותר על כל מכלול היצירות שלו, ולארגן להן (בתור תחליף אולטימטיבי למה שמקס ברוד היה אמור לעשות) שריפת ענק ש-would have taken place לפני שהן נכתבו בכלל. כי שום הנאה שלי, או של מישהו בעולם, לא שווה ייסורים כאלה.

המצב שבו סופר מקריב את עצמו, פשוטו כמשמעו, בשביל הספרות – דורש אחת משתיים: או שלספרות תהיה חשיבות על-אנושית, שמכריעה אוטומטית כל שיקול אנושי; או שמידת החשיבות של היצירה הכתובה בחיי אחרים תהיה מרקיעת שחקים וחסרת-תחליף. ונראה לי ששתי האפשרויות לא תקפות. האפשרות הראשונה מחייבת הסתכלות מיסטית על ספרות כעל סוג של אלוהות או איתן טבע, שאנחנו אמורים לשרת בלי שאלות מיותרות. האפשרות השנייה נותנת קרדיט מוגזם ביותר למידת האימפקט שיש לדברים שאנחנו עושים מנקודת מבטם של אחרים. ומי שנדמה לו שספרות בלי קפקא היא לא ספרות, שרק יסתכל איך הספרות מסתדרת מצוין בלי הסופר האלמותי הוגו פון קרצ'ינסקי, למרות שכידוע, הוא שינה את פניה לבלי הכר בערך עשר פעמים בשנה, ובווירטואוזיות עילאית שאף אחד לא הגיע לקרסוליה – כולל הוא-עצמו (להוכחות, בקרו באתר www.hugovonkraczinski.pl).

אבל זה שבספרות כנראה אין חשיבות מהסוג שמצדיק קורבנות אדם, עדיין לא אומר במה היא כן חשובה ומה היא כן אמורה לעשות. וזו נשארת שאלה קשה. שוב, לא כל דבר בעולם מצריך הבנה אינטלקטואלית; להפך – את מי שלא חווה פלישה של האינטלקט אל שטח המחיה של האינטואיציה הפשוטה שלפיה ספרות זה חשוב והכרחי, אפשר להגדיר כבר-מזל. אבל אני חוויתי פלישה כזו, וההבנה האינטלקטואלית של העניין נעשתה מחויבת המציאות בשבילי. אולי זה קרה דווקא מפני שאני לא רק קורא, אלא גם "כותב" באלף מרכאות, וצריך להסביר לעצמי למה, למה, למה לעשות את זה בכלל. וזאת שאלה שלא נעלמת, אפילו אם מסלקים מהשטח את עניין ייסורי הכתיבה. נגיד שהכתיבה כן מהנה; מי יהיה מוכן להסתפק בזה? הרי יש דברים יותר מהנים. לכן כל מי שכותב, נמצא בעסק בשביל איזושהי משמעות. בשביל משהו שהוא מנסה לעשות. אבל מה? ויותר גרוע – למה?

כאן נכנסת סיבה שנייה לשאלה המטרידה הזו, הפעם מפרספקטיבה של קורא. עכשיו, למשל, אני קורא את הספר החדש-יחסית של מריו בייטין, זה עם שתי הנובלות. זה ספר שעניין אותי לקרוא, למרות שכבר הבנתי ממקורות שונים שהשואו והביקורות לאו-דווקא מגובים בעבודת שטח תואמת. בכל אופן, גמרתי לקרוא את אחת משתי הנובלות, ומסקנתי היא: 1. כתוב טוב. 2. אז מה. עזבו את זה שהיצירה לא עשתה לי כלום. השאלה שלי איומה יותר: האם הסיפור בכלל צריך "לעשות לי" משהו? נגיד שהייתי נהנה ממנו לכמה שעות. נניח שאפילו הייתי מזיל דמעות, מרטיב את הספר, חווה קתרזיס מדי עמוד ובסוף חוזר בתשובה. זה מספיק? זה בכלל העניין?

מה שאני שואל כאן נוגע לעניין ה"לרגש", שנראה ש-99% ממי שקורא או כותב ספרות מגדיר בתור איזושהי מטרה עליונה, אם לא ה-מטרה היחידה של כל העסק. טוב, אז נגיד שריגשנו והתרגשנו. אז מה? למה לרגש אנשים בשיטה כל-כך מסורבלת, מפותלת ומעיקה, כשאפשר פשוט לקנות להם פרח או להגיד להם שאנחנו אוהבים אותם? גם זה מרגש, לא? מי שיגיד שיש ריגוש ויש ריגוש, וריגושים מסוימים מיוחסים יותר מאחרים, יעביר את השאלה לפסים סובייקטיביים הרבה יותר, וקשה להניח שאפשר יהיה להסכים על תשובה. בכל מקרה, מה שחשוב הוא לדעת האם הצורך בריגושים הוא סיבה מספיקה לקיומה של ספרות. הרי אין ספק שיש דרכים יותר יעילות לרגש, אפילו באמנות. מי צריך רומן מתח של 500 עמודים כשיש סרט מתח של 120 דקות? ומי צריך סרט מתח של 120 דקות כשיש סרט פורנו של שלוש דקות?

טוב, אפשר להגיד – לא רק ריגוש. גם משהו קצת יותר מתוחכם ומעודן, תערובת של שכל ורגש, מבנה אמנותי משוכלל וכדומה. אבל עדיין לא יוצאים כאן ממלכודת ה"לגרום למישהו אחר להרגיש משהו", שלא עומדת במבחן ה"אז מה". אז מה אם מישהו חושב ככה או אחרת? אז מה אם הייתי חוזר בתשובה בעקבות הספר של בייטין? הרי אפילו היכולת לגרום תגובה קיצונית כזו לא היתה נותנת יותר טעם לספרות מאשר המציאות האפורה, שבה מתקיים בין סופרים לקוראים סחר חליפין פשוט של רגשות בנאליים. לא משנה אם הספר גרם לי הנאה או חזרה בתשובה; השאלה היא האם מטרתה של הספרות היא בכלל "לגרום". אני, לפחות, מרגיש שכקורא כבר לא מספיק לי, ואפילו לא הכרחי, שייגרמו לי דברים על-ידי ספר. לא די בזה, וכשרק זה קורה, כאילו לא קרה כלום.

הרבה שאלות שאלתי פה, אבל תשובות, עד לרגע הורדת הפוסט לדפוס, לא הגיעו למערכת. העניין נשאר תלוי ועומד: ברור שצריך ספרות, אבל לא ברור למה. בשבילי, נכון לעכשיו, כבר אי-אפשר להחזיר את הגלגל אחורה ולהסתפק בסתם אינטואיציה. זה אף פעם לא מצליח, הניסיון לכפות על עצמך להפסיק לשאול שאלה פשוטה ולקבוע מראש שאין צורך בתשובה.

הרי אם הייתי מרגיש אינטואיטיבית שצריך, נגיד, מכונות כביסה, ובאותו זמן לא הייתי יכול לתת לצורך הזה שום הסבר, סביר להניח שלא הייתי הולך וקונה אחת במיטב כספי. על אחת כמה וכמה כשמדובר במשהו שדורש הון נפשי כמו ספרות, בין אם מצד הקריאה או מצד הכתיבה. אני מניח שהתשובה, אם ככה, נמצאת אי-שם. כל היודע דבר על מקום הימצאה, וגו'.

danext@gmail.com

ד"ר סופר ומיסטר יח"צן

האם אפשר להיות היום משהו, כל דבר שהוא, בלי להיות במקביל גם יחצ"ן שלו? במילים אחרות, האם אדם יכול עדיין להקדיש את כל כוחו הנפשי למעשה עצמו – או שרוח הזמן כופה עליו להיות טרוד בו-זמנית, ובאופן שגובה נתח גדול יותר ויותר מתשומת הלב שלו, בדיבור על המעשה הזה?

טוב, שאלה רטורית. אבל לפעמים מפתיע לגלות עד כמה רטורית היא יכולה להיות. דוגמה טרייה: המאמר הזה, שכתבה סופרת בשם פאם ג'נוף באתר booksquare. אמנם, הוא מתאר לבטים וקשיים אמיתיים, לגיטימיים, שבהם נתקל סופר שמנסה להפיץ לציבור את בשורת הספר החדש שלו. אלא שעד שמגיעים לסוף המאמר, קשה להיזכר על מה בכלל היה הדיון. על ספרים? על אבקות כביסה? על סופר, או על סופרמרקט?

שוב, הכוונה היא לא לצקצק על "התמסחרות". אפילו איסטניסים מושבעים מבינים שקיימים בהכרח בחייו של אמן גם צדדים פחות טהורים ונשגבים. זה רק ניסיון להצביע על העובדה הפשוטה שהדיון ביח"צנות עוזב מהר מאוד את הגבולות הקונקרטיים של התחום שבו הוא התחיל, ועובר ליקום מקביל שבו נשארים רק שני פרמטרים: הרצון האוניברסלי והמופשט להגיע לכמה שיותר אנשים, והדרכים להבטיח את ההגעה הזו. לא משנה אם מנסים לדבר על יח"צ מפרספקטיבה של ספרות, של קליניקה לניתוחים פלסטיים או של חומר לפתיחת סתימות בכיור – אחרי שתיים-שלוש פסקאות, כל טקסט שידון בנושא הזה ייעשה זהה לכל האחרים.

יש סיכוי שזה מה שקורה לא רק למאמרים על יח"צנות, אלא גם לאנשים: אותם אלה שמנסים להיות, בסגנון התקופה, "גם וגם" (לא משנה באיזה תחום), עלולים להפוך ל"רק ורק" – רק יח"צנים. לא כי יש משהו רע בעשיית נפשות לספר חדש, אלא כי הלך הרוח היח"צני נתון במיוחד לגלישה מצעדי אד-הוק למצב קבוע. סכנת ההתמכרות הזו מלווה במיוחד נתונים מופשטים, שאפשר להשליך עליהם את כל סוגי המשאלות והמאוויים הפסיכולוגיים. לכן מספר ה"עוקבים", אם לשאול את המינוח של טוויטר, דומה לכסף ביכולת שלו להפוך למטרה עליונה ונצחית – שהרי בשניהם, הסטטוס-קוו הוא השאיפה הקבועה והאמורפית ל"יותר".

כשזה מגיע לספרות וסופרים, זו הנקודה שבה צריך לשאול, בפשטות, מה בעצם משמעותו של הרצון ליותר. באופן פרדוקסלי, דווקא בישראל, שבה רק הסופרים הנמכרים ביותר יכולים להתפרנס מכתיבה וכל השאר רשאים בהחלט להסיר את האידיאל הזה מסדר יומם, השאלה מתחדדת. כי לא משנה כמה "יותר" תמכור, עדיין לא תרוויח מזה כסף, ובכל מקרה, לא תוכל לחיות מכתיבה. זאת אומרת שכאן, ובמדינות קטנות אחרות, נעלם אפילו התירוץ ההגיוני, מבחינה חוץ-ספרותית, לרדיפה אחר ה"יותר". סופר אמריקאי יכול (לרעתו, ובכל זאת) להצדיק בטיעונים כלכליים את הפיכתו ליחצ"ן, אבל סופר ישראלי או פיני – אם הוא כן עם עצמו – נאלץ להתמודד עם ההבנה שהרצון ליותר הוא מצב כמעט בראשיתי, כזה שתמיד אורב ברקע כדי להתנפל על כל בדל הצדקה שעובר בסביבה ולהשתמש בו כדי להתחיל עוד סיבוב של מרדף.

וכאן תישלף בוודאי התשובה הקבועה השנייה: אם לא להרוויח, הסופר רוצה לפחות להיקרא על-ידי קהל גדול ככל האפשר. בישראל, שבה, כאמור, קשה להיתלות באשליה הכלכלית, זו התשובה הרווחת יותר להצדקת הלך הרוח היח"צני בספרות. אבל השאלה נותרה בעינה: מה מרוויח הסופר מרדיפה אחר "יותר" – ולא משנה אם ה"יותר" הזה הוא קוראים או כסף. מתי, בדיוק, הופך ה"יותר" ל"מספיק"? מתי הסופר מרגיש שדי לו בקהל שהצליח לאסוף סביבו, ועכשיו אפשר להניח אחת ולתמיד לניסיונות ההתרחבות?

כמובן שבהיעדר אופי נדיר וחזק, הרגע הזה לעולם לא מגיע. רוב האנשים תמיד רוצים יותר, ולכן, אפשר להמר שסופר שהופך ליחצ"ן לעולם לא יפסיק להיות כזה. אחרי שיהיו לו 1,000 קוראים, הוא ירצה 10,000. אחר-כך 20,000, וכן הלאה. ומי שלא ישיג את המספרים האלה, שהם אחרי הכל גבוהים מאוד במושגים מקומיים, תמיד יוכל להשקיע יותר ויותר אנרגיה בניסיון האובססיבי והכושל להגיע אליהם – מצב עם פוטנציאל כרוניות גבוה לא פחות.

בקיצור, כשד"ר סופר מסכים להיכנס לחיים משותפים עם מיסטר יח"צן, הוא אולי משלה את עצמו שזה לזמן מוגבל – עד שהספר האחרון יימכר טוב, עד ששם הכותב יהיה מוכר יותר, ומה לא. אבל מיסטר יח"צן לא פראייר. כל מטרה שהוא משיג היא רק הקדמה למטרה הבאה. ומאחר שהיח"צנות היא משולש ברמודה של התחומים האוטונומיים, מקום שבו כל ההבדלים ביניהם נעלמים ונשאר רק הדיבור האחיד על "יותר" – כל יום שבו מיסטר יח"צן ממשיך לפעול במרץ, הוא גם יום שבו ד"ר סופר מאבד לטובתו עוד קצת מאישיותו הייחודית ומכוח החיות שלו. עד שמגיע הרגע שבו ד"ר סופר נופח את נשמתו, והבמה מתפנה כולה למופע האימים של מיסטר יח"צן – שהיה עסוק כל-כך בשכלול כישורי המכירה שלו, עד שלא שם לב שהדבר שאותו הוא רצה למכור נזל בין אצבעותיו ונעלם לתמיד.

—

פורסם גם בבלוג השני, באתר במחשבה שנייה

—

danext@gmail.com