בחודש שעבר התחלתי לכתוב משהו בשם מיס אוקטובר, שתוכנן להגיע לאורך של רומן קצר, או נובלה ארוכה, או כל נקודה בין שתי ההגדרות האמורפיות האלה. אחרי שהתקדמתי בסיפור לא מעט, החלטתי שאני רוצה לנסות לכתוב אותו בצורה אחרת – כסיפור בהמשכים, שיופיע כאן ויתגלגל מפרק לפרק.
אז הנה, אני מתחיל בניסוי, עם הפרק הראשון. אין לי מושג לאן זה יוביל – אבל אני מניח שנגלה בקרוב. רק הערה טכנית: כמה מבין חמשת הפרקים הראשונים, שהם אלה שכבר כתבתי, עלולים להיות מעט ארוכים מהרצוי (בעיניי) לפורמט הזה. אם נעבור אותם בשלום, ההמשכים הבאים יהיו כבר באורך שלא מכביד על הנשמה האינטרנטית.
טוב, מספיק עם ההסברים. מתחילים.
מיס אוקטובר / 1
בדיוק כשהמלצרית הצליחה, אחרי הסברים חוזרים ונשנים, לשנן את פרטי ההזמנה המסובכת ולחזור עליהם בקול, והתחילה ללכת לכיוון המטבח, האיש השמן בשולחן הפינתי, שהתנהג עוד קודם לכן בצורה חשודה, השליך פתאום את הצלחת שלו לעבר מראת הקיר, הוציא אקדח והתחיל לירות לכל עבר. המלצרית ספגה כדור בצוואר והשתטחה על הרצפה. רב-המלצרים, שהיה באותו זמן בחלקה המרוחק של המסעדה, חיסל את הסועד המשתולל בעזרת רובה צלפים, ניגש למיקרופון והודיע במערכת הכריזה שכל השולחנות יקבלו קינוח על חשבון הבית כפיצוי על עוגמת הנפש.
"אם הוא רק היה מחכה עם זה עוד רגע, כבר היו עובדים עכשיו על המנות שלנו", רטן סטיל בזמן ששלושה מלצרים גררו את הגופה אל המטבח ומלצר רביעי עקב אחריהם עם מגב וסמרטוט רטוב. "עד שהסברתי לה הכל".
פליישר יצא מתחת לשולחן, ניקה מעצמו את האבק וחזר לשבת במקומו. "אתה לא הולך לבדוק מה העניינים שם?"
"אני בהפסקת צהריים", אמר סטיל ונופף למלצר אחר, שהגיע מיד. "אני רוצה סלט טונה ופטריות, עם סלמון במקום הטונה, פטריות חומות במקום הלבנות, בלי עגבניות, בלי כוסברה, עם תפוחי אדמה, ואת הרוטב בצד. הוא ייקח המבורגר עגל, 250 גרם".
המלצר חזר על הפרטים, וסטיל תיקן: "לא. חומות. זה חשוב. כל השאר נכון. לשתות? שתי טרונדהיים לייט, מהחבית. והוא ייקח מיץ ענבים".
המלצר הלך. המסעדה הושבה בינתיים לקדמותה, מלבד מראת הקיר המנופצת ונברשת אחת, שמחציתה התחתונה נשרה כשעבר דרכה קליע תועה. גופתו של היורה הושארה במקומה ונפרשה עליה מפה לבנה, שבאחד מקצותיה הלך והתרחב כתם דם כהה.
"נו? יש משהו חדש?", שאל פליישר.
"לא. הכל כרגיל. הפושעים בתקופה רגועה. זה כנראה הקיץ".
"אותי הקיץ משגע לגמרי. תראה, כולי רטוב. החליפה הזאת חונקת אותי".
"רק אל תתחיל עם התלונות האלה שוב. אם לא אכפת לך, אני מעשן. וגם אם כן".
פליישר הנהן וסטיל הצית מיד את הסיגריה החדשה שבפיו. פליישר הביט בו וניגב את אצבעותיו על המפה. מהרמקולים הקבועים בתקרה בקעה מנגינה כבדה ואיטית. סטיל צמצם את עיניו ולא הסיר אותן מפליישר במשך דקות ארוכות של שתיקה, עד שהמנות הוגשו לשולחן.
"סיכמו איתך שאני מצטרף אליך למשך היום, נכון?", אמר פליישר והפריד את הלחמניה העליונה מהבשר. "אתה נראה קצת מוטרד מכל העניין".
"מוטרד? אני אף פעם לא מוטרד".
"סתם, אתה פשוט מתנהג כאילו שאתה לא מכיר אותי".
"אני באמת לא מכיר אותך".
"נכון, אבל זה עדיין לא נעים".
סטיל לא ענה. הוא אכל מהר, בנגיסות גדולות, ולא האט גם כשמכשיר הקשר הזעיר שעל תנוך אוזנו התחיל לצפצף. רק כשהצלחת התרוקנה לגמרי, הוא נגע במכשיר בקצה האצבע, הקשיב ודיבר חזרה בלחישות.
"מה? יש אקשן?", שאל פליישר בפה מלא. סטיל לא ענה, אבל סימן למלצרית הקרובה ביותר שתביא את החשבון. פליישר משך למלצרית בכנף הבגד, הצביע על הצלחת שלפניו וביקש: "תארזי לי את זה, ואל תשכחי שמגיע לנו קינוח בחינם. אפשר לשים אותו גם באותה קופסה, לא אכפת לי שזה ייגע בהמבורגר. מה הקינוח, אגב?"
"גלידת מרשמלו".
"נהדר. קדימה, תעשי את זה מהר, ותגידי להם שיחייבו את המרקורי".
סטיל, בינתיים, הדליק עוד סיגריה. זו היתה כבר הסיגריה הרביעית ברציפות מאז שנכנס למסעדה, אבל ריח העשן לא דבק בו. פליישר רחרח בזהירות את האוויר שבקרבתו, ועיווה כמה פעמים את פניו בתמיהה.
כשהמלצרית חזרה עם השקית ועם הקבלה, סטיל ניתר ונעמד מולה. "מותק, איך קוראים לך?"
"אה… אני מצטערת, אסור לנו לדבר על דברים אישיים בזמן העבודה".
"Q668pF403Tn".
המלצרית הסמיקה, השפילה את מבטה והיטתה את ראשה לאחור בהיעתרות גמורה לסטיל, שהצמיד את שפתיו לשפתיה. אחר-כך רשמה את שמה, כתובתה ומספר הטלפון שלה על פתק, הגישה אותו לסטיל, כרכה את ידיה סביב צווארו, ולאחר עוד נשיקה ממושכת, הלכה משם מתנודדת. סטיל התחיל להתקדם לכיוון היציאה, ופליישר, בפה פעור, זינק אחריו. שני בלשים יצאו מניידת סמויה שעצרה בחוץ בחריקת בלמים, פתחו את הדלת, החליפו עם סטיל חיוכים וטפיחות במקומות שונים בגוף, ואחד מהם שלח אגרוף לפרצופו של פליישר.
"זה בסדר, הוא איתי", אמר סטיל ויצא אל המדרכה. פליישר קם מהרצפה עם פנס בעין ודידה בעקבותיו. בזמן שחיכו לנער הוואלֶה, שהלך להביא את המכונית, פליישר אמר בקול מעוות מעט: "אתה חייב להסביר לי איך אתה עושה את זה".
"את מה?"
"הקטע הזה עם הבחורות. מה זה היה, הקשקוש שאמרת לה?"
"אה, זה? זה הקוד".
"קוד? איזה קוד?"
"עזוב. אחר-כך. הנה האוטו".
סטיל שם שני מטבעות בידו של נער הוואלֶה ופתח את דלת המכונית הכסופה. "אתה יודע איזה אוטו זה?"
"בטח שאני יודע. נקמורה 361. יש כזאת לדודה שלי".
סטיל הרפה מהדלת ואחז בחוזקה בצווארונו של פליישר. "תקשיב לי טוב. אני הולך להגיד את זה בדיוק פעם אחת. לדודה שלך אין מכונית כזאת. אין. ברור?"
"כן!"
"בוא נראה אם הבנת. מה אין לדודה שלך?"
"מה זאת אומרת מה אין לה—"
"אמרתי, מה אין לדודה שלך!"
"…מכונית! מכונית כזאת!"
"נכון. ואתה יודע למה? כי זאת לא סתם נקמורה 361. זאת נקמורה 361 אלפא סירייס בייבוא אישי, עם מנוע דלק. דלק. לא חשמל. היא מגיעה מאפס למאה בשלוש שניות ושלושים וחמש מאיות. ההילוכים ידניים. אתה בטח לא יודע אפילו מה זה הילוכים ידניים. אין עוד מכוניות כאלה בעיר הזאת, בשום מקום".
"הדודה שלי לא מכאן—"
"מה אמרתי?"
"בסדר. בסדר".
סטיל שחרר את פליישר, והם נכנסו וסגרו אחריהם את הדלתות. סטיל הפעיל את הסירנה ואת האורות הקדמיים המהבהבים, והדהיר את המכונית במורד הרחוב.
—
