1.
לסיווג המקובל של יצירות ספרות לפי היקפן אין, כשחושבים על זה, קשר חי ליצירות עצמן. ליצירה כתובה לא אכפת אם היא רומן, נובלה או סיפור קצר. גם לקורא לא צריך להיות אכפת, וכנ"ל במקרה של הכותב. העובדה שכל אחד מהסיווגים האלה נושא עליו מטען כבד של דגלים, סיסמאות ומדים חייבת את קיומה רק לשיקולים חוץ-אמנותיים; מבחינת היצירה עצמה, אם היא ראויה לשמה, יש רק אורך אחד: האורך שבו היא נכתבה, לא פחות ולא יותר. ההיקף הוא הרי חלק אינטגרלי ממנה, לא פחות מהרעיון ומצורת הכתיבה, וכשמבינים את זה, הסיווגים השונים מתחילים להישמע כמו מה שהם – משהו שלקוח מהז'רגון הטיפולי לילדים. מאחורי מונח כמו "סיפור קצר" מסתתרת המחשבה שהסיפור היה יכול להיות גם ארוך, ואולי רצוי שיהיה (משהו בסגנון "לילד יש פוטנציאל"). "רומן" פירושו "התפתחות תקינה", ו"נובלה" – "מחסור בהורמון גדילה". כל זה לא מעניין את הספר יותר משזה מעניין את הילד שמשחק בחצר בזמן שהמבוגרים מדברים עליו במשרד. כשכותבים, לא צריך לכוון לסיווג כזה או אחר, אלא רק לגודל שבא באופן טבעי עם היצירה עצמה. זה, ורק זה, הגודל הנכון לה. כשמישהו מחליט לכתוב "רומן" או "סיפור קצר", בלי קשר לרעיון שלו ובלי לטרוח לחפש את האורך שהסיפור תובע מתוך עצמו, הוא לא עושה מעשה ספרותי, אלא מעשה ביורוקרטי. הוא קודם ממלא טופס, ואחר-כך יולד ילד, שאותו הוא מחנך בכפייה (שלא לומר – שולח לניתוחים פלסטיים) כדי ליצור אדם שיתאים בכל לפרטים השרירותיים שמולאו מראש.
2.
סחרור הריקנות הכרוני של החיים בעידן הנוכחי נובע, אולי, מנטייתה (הלא חדשה) של התודעה המערבית להפוך את המותר לחובה. הנטייה הזו הוקצנה בתקופה שלנו למצב שבו כל מה שאפשרי, הופך אוטומטית לבלתי-אפשרי שלא. כל אופציה הופכת לקריאת תיגר אלימה על מי שלא מממש אותה, ולמעטים יש את הכוחות הנפשיים שנדרשים היום בשביל הדבר הפשוט ביותר: להתקיים בשוויון-נפש כלפי האפשרויות, כלומר, להמשיך לראות אותן ככאלה. חופש הביטוי גורם לכולם לחשוב שיש להם בהכרח מה לומר, כאן ועכשיו ותמיד; חופש העיסוק מגרה את כולם לראות בעבודה שלהם ערך עליון; חופש התנועה מחייב אותי מוסרית לנסוע לאנשהו בסוף השבוע; זכויות האדם משכנעות יותר ויותר אנשים בקיומו של דבר מופשט כזה, "אדם", שנפרד מהיישות המסוימת והמקומית שהם רואים במראה. גם קיומם של מוצרי תרבות, כביכול להנאתנו, הוא תביעה למימוש: הטלוויזיה לא מחכה שנדליק אותה כשנרצה, הסרט החדש לא מחכה שיהיה לנו חשק בשבילו בערב מקרי – הם מנחיתים את הרצון הזה בתוכנו כמו בפלישה ימית. סיסמתה המכוננת של התרבות שהמציאה את השיטה הזו – "ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות" – היא, בתרגום לשפת הנפש של כל אחד ואחד מאיתנו, מקום שבו הכל הכרחי.
–
תובנה מספר 2 מאוד מדוייקת ונכונה
חופש הביטוי גורם לכולם לחשוב שיש להם בהכרח מה לומר — ובסוף כולם אומרים אותו הדבר
חופש העיסוק מגרה את כולם לראות בעבודה שלהם ערך עליון — כה אמר הגנב לזונה
חופש התנועה מחייב אותי מוסרית לנסוע לאנשהו בסוף השבוע — איכשהו זה תמיד נגמר בכנרת מוקף בים אנשים וזבל.
קשה להיות אינדיווידואל במלוא טוהרה של ההגדרה. זה דורש הרבה אומץ שכן, רוב הבריות באופן לא מודע מתנכר למי שבוחר לעצמו מחשבה ואורח חיים אחרים, להתנער מדפוסים שהושרשו בנו עד אותו רגע בו בחרנו להגדיר את עצמנו ולא לחברה אותנו.. יש מי שרואה בזה יריקה בפרצוף (אפילו, חזיז ורעם, בני משפחה) . לא פשוט גם לדעת להפריד את המוץ מו המלל בכל מה שקשור לתכנים איכותיים, בספר ובטלויזיה.
והכי קשה להתנער מהמחשבה הטורדנית (שלא תאחר לבוא) שאני מבזבז את החיים שלי בכך שאני מתנער משלשלאות העידן הנוכחי.
השבוע פורסמה כתבה במוסף השראה של כלכליסט שמטווה מדד לאושר ומדרג דווקא מדינות עניות במקומות הגבוהים (ייצוג נכבד למדינות דרום אמריקה). אף על פי שאני חושב שהמדד מבוסס ביסודו על טעות יומרנית (כימות אושר) יש משהו קוסם בכתבה.
שבת שלום
ארץ המגבלויות הבלתי אפשריות
חבל שאתה לא מעדכן יותר
בבלוג
אל דאגה. אני בסוג של הפסקה – הפסקה אסטרטגית, אפשר לקרוא לזה
מסכים בהחלט אם הנאמר בסעיף 1. בהחלט נקודה למחשבה.