חיל, רעדה וסלולרי

1.
המדריך למועלב-האינטליגנציה הסדרתי: כך תדע באיזה אופן מזלזלת בך סדרת הטלוויזיה האהובה עליך.
כל מה שצריך לעשות הוא לדמיין את הדיאלוגים כאילו דוברו בספרדית. אם הם נשמעים טוב בשפה הזו, הסדרה היא טלנובלה. אם הם נשמעים רע, היא ריאליטי.
ז'אנרים אחרים, נכון לעכשיו, לא קיימים.

2.
חיפוש ספר טוב בחנות או בספריה נידון תמיד לכישלון. שום ספר לא יעמוד בציפייה המופשטת לגאולה, שאיתה יוצאים למצוא אותו. הסיבה היא שהספר שאתה רוצה לקרוא הוא בעצם הספר שאתה רוצה לכתוב, בעוד שהספר שאתה רוצה לכתוב הוא בעצם הספר שאתה רוצה לקרוא, וכך או כך, אף אחד מהשניים הוא לא הספר שיש לך כרגע ביד.

3.
מחשב חדש מאפשר להגיע בקלות ובנוחות מקסימליות לנקודה שבה מבינים שאין כמעט מה לעשות איתו – נקודה שבמחשב הישן והקורס הוסוותה היטב על-ידי הקשיים והתסכולים המייגעים בהגעה אליה.

4.
בעיית מצבם הכלכלי של הסופרים היא בעיה רק למראית-עין. אין צורך שהסופרים ירוויחו – הם ממילא מפרשים תמיד את ההצלחה הכלכלית בצורה שמזיקה להם, ובעיקר למה שהם מנסים ליצור; מה שצריך הוא רק שאחרים לא ירוויחו מהספרים שלהם במקומם.

5.
ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, כך מתעוות חוש ההתפעלות שלנו: יש פיחות מתמיד בערכו של מה שנחשב בעינינו ראוי לתדהמה, ומצד שני, אינפלציה בעוצמת גילויי התדהמה הזו. לפני כמה ימים, למשל, מצאתי את עצמי מתפעל עד בלי די מכך שאני מסוגל לנהל חילופי SMSים עם אדם שנמצא בצד השני של היבשת; ואז שאלתי את עצמי – זה מפליא אותך? מה זה בהשוואה, נגיד, למפץ הגדול? לשמש? או סתם לעובדה שבגוף שלך מתקיימים עכשיו אלפי תהליכים שונים, שפועלים יחד כדי שתוכל ללחוץ על ה-send? האדם המודרני מגחך על יכולתם של הקדמונים להתיירא מפני אלוהים, אבל מרגיש יראה לא פחותה כשהוא ניצב בפני טלפון סלולרי. אותם חיל ורעדה שהיו פעם שמורים לנסים ולחזונות אחרית הימים, הם עכשיו התגובה המקובלת לרגע הטכנו-בנאלי שבו המחשב הנייד מצליח למצוא חיבור אלחוטי שמיש. את אבותינו אפשר היה להדהים רק באור גדול שבוקע מהשמיים; אנחנו, המתקדמים והמתוחכמים, מסתפקים בנורית הזעירה שלידה כתוב ON.

–