"הקדמונים נהגו לזמן את המוזות. / אנו מזמנים את עצמנו. / אינני יודע אם המוזות נהגו להופיע / – הדבר היה תלוי בוודאי במה שזומן ובזימון – / אולם אני יודע שאנו איננו מופיעים" (מתוך הקדמונים, פרננדו פסואה, 1935, תרגום: יורם מלצר)
"חירות זו מן הצורך לחקות את עולם המציאות היא שאיפשרה להם [האמנים שעבדו בשירות הכנסייה בימי הביניים] להביע את מושג העל-טבעי" (מתוך קורות האמנות, א.ה. גומבריך)
1.
ההומניזם הוא החטא הקדמון של האמנות המערבית. היסוד לכל תרבות המערב בעת החדשה – האמונה שהאדם נמצא במרכז ההוויה – טבעי ומתאים לצורת הממשל ולארגון החברה, אבל מנוגד למהות העיסוק האמנותי, שהיא החתירה אל האמיתי והמוחלט. אמנם, אין ולא יכולה להיות אמנות בלי האדם – אבל המקום שלו בה יכול להיות רק כזה של תלמיד, לעולם לא של מורה (כשהוא מנסה להיות המורה, בית הספר קורס על ראשו). ובכל זאת, במקום להתעלות מעל המוגבלות האנושית, אמנות המערב חוגגת אותה; במקום להגיע לטריטוריות שחיי היומיום לא מסוגלים לתפוס ולהכיל, היא מייצאת אליהן בהיצף את הבנאליה האפרורית של העיתון ושל הרכילות במטבחון במשרד. (וצריך לזכור שכשאומרים אמנות מערבית, מתארים את סוג האמנות שנוצר בעידן הנוכחי בכל מקום בעולם). זה כמובן לגיטימי, אבל באותה מידה, זה גם לא עובד. אין פלא, אם ככה, שהאמנות שלנו קטנה ונטולת הילה עד כדי כך שהיא כבר לא יכולה, רוצה או מצליחה לומר שום דבר חשוב, ונכשלת אפילו בכוונתה העיקרית בעידן הזה, המביכה בריקנותה, "לרגש" אותנו. השריד היחיד שנשאר לנו מימים אחרים הוא הרפלקס להרים את העיניים אל האמנות, לחפש אותה מעלינו – אבל בכל פעם שמפנים את המבט לגובה, מגלים שהיא לא שם; היא הרי עומדת מולנו, כתף אל כתף, פנים אל פנים, כי לשם הנמכנו אותה. עכשיו היא אחת מאיתנו, והציפיות הנשגבות שלנו ממנה מגוחכות. כשמורידים גנרל לדרגת טוראי, אי-אפשר לדרוש ממנו להמשיך להנהיג קרבות מפוארים כמו פעם; עכשיו תפקידו הוא לקרצף סירים במטבח או לאסוף בדלי סיגריות מהדשא. ורק מי שמאמין שמהסירים ומהבדלים האלה עוד ייצא ניצחון נפוליאוני מזהיר, יכול גם לצפות מאמנות המערב להיות גדולה יותר מהאדם הזעיר שבמידתו היא נוצרה.
2.
האמנות היא האפשרות היחידה במציאות להגיד אמת טהורה, לא מהולה בפשרות ובשקרים. וזו זכות הקיום העיקרית שלה. ולכן, למרות כל הניסיונות להרגיל אותנו לדרישות נמוכות בהרבה, באמנות אין "בינוני", אין "כמעט" ואין "בסדר" או "נחמד". אין בה מקום לפרסי ניחומים ולסוכריות על ההשתתפות; אין בה "נערת החן" ו"חביבת הקהל". אם היו בה, היא לא היתה שונה מכל תחום אחר בחיים שלנו, שעשויים טלאים-טלאים של כאילו ובערך. וכשמנסים להפוך אותה לכזו, היא נעשית ענק נרפה ומיותר כמו עיתון סוף השבוע – חבילת ניירות במשקל 300 קילו, שקריאתה או אי-קריאתה הן, מבחינת משמעותן בנפשו של הקורא, אותו דבר עצמו.
3.
דוגמה להורדת האמנות לגובה שלנו באמצעות שיטת פרסי הניחומים: קראתי לאחרונה כמה וכמה ביקורות ספרים, שבהן חזר דפוס קבוע וביזארי. המבקר מנה שרשרת חסרונות של ספר, ורק חסרונות; כל פסקה בביקורת מתארת כשל גרוע מקודמו, ובמילים בוטות וברורות. אלא מה? כל זה מסתיים בשורה תחתונה חיובית. כלומר, הספר תואר כרע, ואז, בלי להניד עפעף, הוכרז כטוב. זה אותו הגיון של הפוליטיקה המודרנית, שבה עשרה קולות של משוגעים שווים כמו עשרה קולות של שפויים (ואולי יותר, מבחינת יכולת ההשפעה עליהם), וכל מפלגה מקבלת מימון לקמפיין שלה מכיס משלם המסים רק כי הואילה להתמודד בבחירות. ובאותו אופן, ספר שכולו פצע וחבורה ומכה טרייה מוצג כאתלט מצטיין; המבקר מונה את הקלקולים ומכריז על ניצחונו של המקולקל ביותר, כאילו מנה מנדטים בליל הבחירות, וכאילו שגם בספרות מקבלים ניקוד על עצם הנוכחות. "אתה אמנם גרוע", אומר המבקר לסופר, "אבל אתה בסך הכל עושה את מלאכתך, ולכן צריך תמיד לתת לך הזדמנות – ואפילו כשלא עמדת בה, לתת לך פקטור אוטומטי בסוף המבחן".
4.
"לתת הזדמנות" – ביטוי שכופה על האמנות היגיון של מסכנות. אמנות אמיתית לא מבקשת צדקה מהקהל שלה, אלא פשוט מעניינת אותו, אפילו בעל-כורחו. היא לא תלויה במצב הרוח שלנו, אלא מכניסה אותנו למצב הרוח הנכון. היא לא צריכה מאיתנו סבלנות ואורך רוח, אלא גורמת לנו חוסר-סבלנות וקוצר-רוח לקראתה. ספר ראוי לשמו לא מחמם מנועים, לא רץ על המסלול ולא ממריא, אלא מתחיל בשמיים – בעוד שספר ש"לוקח לו זמן להתרומם" הוא לא יותר מספר שמתרסק בהילוך איטי.
–
רשימה שובת-לב.
באשר ל"מבקרי הספרות" – חבל להשחית מילים. מרביתם מגוחכים. ומשאין להקנות חשיבות לגוף בקורותיהם המשוטחות, אין חשיבות "לשורה האחרונה", חיובית או שלילית. יחד עם זאת, אתה מתאר תופעה רווחת.
אלא שגם המבקרים אינם העיקר; העיקר מצוי בנו, בהמון שהופך נבער יותר ויותר. מרבית המבקרים/ המנהיגים הפוליטיים/ קובעי הטעמים למיניהם/ המנחים הרוחניים, אינם אלא בבואה שלנו, שיקוף של צרכים פרימיטיביים, של "קול ההמון"… במובן הזה, הפיתוחים הטכנולוגיים, הברוכים לעצמם יש לומר, פתחו בפני כל את אפ/שרות הביטוי, הפכו את כולנו לשחקנים שווי-משקל ב"במה", למי שקולם נשמע… במילים אחרות, לך תדבר תרבות בעיבורה של כיכר שוק הומה וסוערת.
מסכים בהחלט. ואפילו אלך רחוק יותר, ואגיד שהתרבות (כמו כל דבר אנושי) נמצאת אך ורק אצל האדם היחיד. ברגע שזה מתמסד, זה כבר אנטי-תרבות. כל מערכת היחסים בין הפרט לבין "הדעות הנכונות" היא חד-צדדית לגמרי; "הדעות הנכונות" לא רואות מולן אותי, אותך, ואפילו לא את אלה שמשמיעים אותן. המזל הוא שבלעדינו, בלי חולשת הדעת והתלות שלנו בהן, אין להן שום קיום משל עצמן. במובן הזה, הן באמת לא מהוות בעיה שמחייבת התמודדות. ההתמודדות האמיתית היא עם עצמנו, עם הצורך באישור, בשייכות, בתו תקן, וזו כמובן התמודדות קשה בהרבה.