–
–
1.
ראיתי בחנות ספר חדש. הכריכה שלו עשויה מנייר עבה שמתקפל פנימה, ועל צדו הפנימי של הקיפול מופיע תיאור הספר. אחרי תיאור העלילה עצמה, נטען שמדובר ב"יצירה מרעישה". פשוט ככה. היכולת להשמיע ברצינות סלוגנים כאלה על משהו שהרגע בא לעולם היא תכונה שיובאה היישר מעולמן המסויט של מודעות פרסומת בעיתונים; הספר הצטרף בבת-אחת למכונית המנהלים ("יצירת מופת"), למקרר ההיי-טקי ("תופעת טבע"), למרפאה הפלסטית ("כליל השלמות") – לכל הסחורות שחלק מכריע בזהותן הוא הדעה הנכונה והמוכנה-מראש על עצמן, שמחליפה ומייתרת את דעתו של האדם הבודד שנתקל בהן. אתה קונה "ספר איכותי" כמו שאתה קונה "תנור רב-עוצמה", ובשני המקרים, הסלוגן המופרך הוא שהופך את הסתם-חפץ למוצר, שמצהיר בגלוי שהוא לא צריך אותך כדי להחזיק בהערכה העצמית הגבוהה שלו. מה הוא כן צריך? את כרטיס האשראי שלך, ואת הסכמתך שבשתיקה לכל מה שכתוב על האריזה.
2.
נניח שלינק כלשהו מציע לנו גישה לתמונות פפרצי של שחקנית כלשהי במצב צבירה טופלס, מתוך ודאות גמורה שנלחץ עליו. נגיד שסדרה אמריקאית כלשהי מתמרנת את עצבי הצופים שלה בעזרת האפשרות-לפוטנציאל-להיתכנות שהשחקנית הראשית תחשוף, הנה-הנה, עוד קצת מגופה. מה הופך את המכשירים הקהים האלה לבעלי כוח פיתוי עצום כזה (על גברים, בעיקר)? התשובה ברורה פחות משנדמה, כי כשחושבים על זה, המניפולציה של העירום היא לא משחק של חידושים, אלא רק של וריאציות. כשמגזין לגברים מבטיח על השער הרים וגבעות של בשר, הרי מדובר בסך הכל בעוד מאותו הדבר; כל האיברים שעשויים להיחשף שם ידועים מזמן לאדם, כל אדם, ובכל הקומבינציות האפשריות. ועדיין, בהבטחות של אותו מגזין, או למשל כשמדווחים באתר ישראלי על איזו זמרת שהצטלמה בעירום לשער של פלייבוי, העניין תמיד מוצג כאילו התגלו בתמונות האלה דברים מרעישים שעין אנושית עוד לא ראתה: שלושה שדיים, או ישבן מתנפח, או אפילו יציאת USB במקום איבר מין. כמובן שכשדוהרים לאתר הרלוונטי, מתברר שבסך הכל קיבלנו את הסט הרגיל. אולי יפה יותר, אולי הרמוני יותר, אבל חדש – לא. ובכל זאת, ההתרגשות לא שוככת. וזה מסגיר את האופי הכנוע והמוגבל, בבסיסו, של התשוקה האנושית; מה שנראה ונחווה כמו רצון בוער לחידושים מסעירים, הוא לא יותר מהסתפקות בגרסאות כמעט זהות של משהו ישן וידוע לעייפה. זה נכון לגוף האדם כמו לחיי האדם: אנחנו מחליפים טלוויזיה אחת באחרת, גדולה יותר – ולא טלוויזיה בשטיח; בית אחד בבית אחר – ולא בית בְמחשבה שעוד לא היתה לנו; דאגה ישנה בדאגה מדגם מתקדם – ולא דאגה בלטאה. אבל כל זה נעשה תוך הכחשה מתמדת ואמונה עיקשת שהשדרוג הוא תמיד גם חידוש. זאת הסיבה שכשאנחנו רואים תמונת עירום בנאלית, שכמעט לא שונה מכל תמונות העירום שראינו בעבר, אנחנו מגיבים כאילו גילינו גלקסיה אחרת – בעוד שבפועל, כל מה שעשינו הוא לגלות מחדש את הדיאגרמה שהמורה ציירה על הלוח בשיעור חינוך מיני בחטיבה.
3.
בחצר הבית שלי עומד עץ. בכל פעם שאני מסתכל עליו, אני נאלץ להודות שהוא יפה ונכון יותר מרוב-רובם של הספרים שקראתי. לא סתם מבחינה אסתטית, אלא כמכלול אמנותי. ואפשר לומר את זה על כל עץ אחר. נדמה לי שמי שרוצה לכתוב או לקרוא, צריך קודם כל להסתכל על העץ הקרוב; כל ספר שלא יעמוד בהשוואה איתו, וייראה לידו מסורבל, מעושה, מלא בעצמו, כבד, מכוער, נטול השראה – הוא ספר שאין לו זכות קיום. ספר ראוי לשמו נולד רק כשיצירה מכוונת ומתוכננת של אדם מגיעה לנקודה שבה היא משתווה, לפחות, באיכות לעץ שנוצר במקרה, בלי כוונה או תכנון.
4.
"המכשירים והאתרים החדשים שהופכים את החיים שלנו ראויים לתקופה" (כותרת משנה ל"כתבה" באתר הארץ. לגזור ולשמור, בתקווה שעוד יגיעו תקופות שבהן לא יאמינו לנו שחיינו בתקופה כזו).
5.
המערב הוא גיהינום עם מיזוג אוויר.
–
