גבולות האפשר

1.
לסיווג המקובל של יצירות ספרות לפי היקפן אין, כשחושבים על זה, קשר חי ליצירות עצמן. ליצירה כתובה לא אכפת אם היא רומן, נובלה או סיפור קצר. גם לקורא לא צריך להיות אכפת, וכנ"ל במקרה של הכותב. העובדה שכל אחד מהסיווגים האלה נושא עליו מטען כבד של דגלים, סיסמאות ומדים חייבת את קיומה רק לשיקולים חוץ-אמנותיים; מבחינת היצירה עצמה, אם היא ראויה לשמה, יש רק אורך אחד: האורך שבו היא נכתבה, לא פחות ולא יותר. ההיקף הוא הרי חלק אינטגרלי ממנה, לא פחות מהרעיון ומצורת הכתיבה, וכשמבינים את זה, הסיווגים השונים מתחילים להישמע כמו מה שהם – משהו שלקוח מהז'רגון הטיפולי לילדים. מאחורי מונח כמו "סיפור קצר" מסתתרת המחשבה שהסיפור היה יכול להיות גם ארוך, ואולי רצוי שיהיה (משהו בסגנון "לילד יש פוטנציאל"). "רומן" פירושו "התפתחות תקינה", ו"נובלה" – "מחסור בהורמון גדילה". כל זה לא מעניין את הספר יותר משזה מעניין את הילד שמשחק בחצר בזמן שהמבוגרים מדברים עליו במשרד. כשכותבים, לא צריך לכוון לסיווג כזה או אחר, אלא רק לגודל שבא באופן טבעי עם היצירה עצמה. זה, ורק זה, הגודל הנכון לה. כשמישהו מחליט לכתוב "רומן" או "סיפור קצר", בלי קשר לרעיון שלו ובלי לטרוח לחפש את האורך שהסיפור תובע מתוך עצמו, הוא לא עושה מעשה ספרותי, אלא מעשה ביורוקרטי. הוא קודם ממלא טופס, ואחר-כך יולד ילד, שאותו הוא מחנך בכפייה (שלא לומר – שולח לניתוחים פלסטיים) כדי ליצור אדם שיתאים בכל לפרטים השרירותיים שמולאו מראש.

2.
סחרור הריקנות הכרוני של החיים בעידן הנוכחי נובע, אולי, מנטייתה (הלא חדשה) של התודעה המערבית להפוך את המותר לחובה. הנטייה הזו הוקצנה בתקופה שלנו למצב שבו כל מה שאפשרי, הופך אוטומטית לבלתי-אפשרי שלא. כל אופציה הופכת לקריאת תיגר אלימה על מי שלא מממש אותה, ולמעטים יש את הכוחות הנפשיים שנדרשים היום בשביל הדבר הפשוט ביותר: להתקיים בשוויון-נפש כלפי האפשרויות, כלומר, להמשיך לראות אותן ככאלה. חופש הביטוי גורם לכולם לחשוב שיש להם בהכרח מה לומר, כאן ועכשיו ותמיד; חופש העיסוק מגרה את כולם לראות בעבודה שלהם ערך עליון; חופש התנועה מחייב אותי מוסרית לנסוע לאנשהו בסוף השבוע; זכויות האדם משכנעות יותר ויותר אנשים בקיומו של דבר מופשט כזה, "אדם", שנפרד מהיישות המסוימת והמקומית שהם רואים במראה. גם קיומם של מוצרי תרבות, כביכול להנאתנו, הוא תביעה למימוש: הטלוויזיה לא מחכה שנדליק אותה כשנרצה, הסרט החדש לא מחכה שיהיה לנו חשק בשבילו בערב מקרי – הם מנחיתים את הרצון הזה בתוכנו כמו בפלישה ימית. סיסמתה המכוננת של התרבות שהמציאה את השיטה הזו – "ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות" – היא, בתרגום לשפת הנפש של כל אחד ואחד מאיתנו, מקום שבו הכל הכרחי.

–

חיל, רעדה וסלולרי

1.
המדריך למועלב-האינטליגנציה הסדרתי: כך תדע באיזה אופן מזלזלת בך סדרת הטלוויזיה האהובה עליך.
כל מה שצריך לעשות הוא לדמיין את הדיאלוגים כאילו דוברו בספרדית. אם הם נשמעים טוב בשפה הזו, הסדרה היא טלנובלה. אם הם נשמעים רע, היא ריאליטי.
ז'אנרים אחרים, נכון לעכשיו, לא קיימים.

2.
חיפוש ספר טוב בחנות או בספריה נידון תמיד לכישלון. שום ספר לא יעמוד בציפייה המופשטת לגאולה, שאיתה יוצאים למצוא אותו. הסיבה היא שהספר שאתה רוצה לקרוא הוא בעצם הספר שאתה רוצה לכתוב, בעוד שהספר שאתה רוצה לכתוב הוא בעצם הספר שאתה רוצה לקרוא, וכך או כך, אף אחד מהשניים הוא לא הספר שיש לך כרגע ביד.

3.
מחשב חדש מאפשר להגיע בקלות ובנוחות מקסימליות לנקודה שבה מבינים שאין כמעט מה לעשות איתו – נקודה שבמחשב הישן והקורס הוסוותה היטב על-ידי הקשיים והתסכולים המייגעים בהגעה אליה.

4.
בעיית מצבם הכלכלי של הסופרים היא בעיה רק למראית-עין. אין צורך שהסופרים ירוויחו – הם ממילא מפרשים תמיד את ההצלחה הכלכלית בצורה שמזיקה להם, ובעיקר למה שהם מנסים ליצור; מה שצריך הוא רק שאחרים לא ירוויחו מהספרים שלהם במקומם.

5.
ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, כך מתעוות חוש ההתפעלות שלנו: יש פיחות מתמיד בערכו של מה שנחשב בעינינו ראוי לתדהמה, ומצד שני, אינפלציה בעוצמת גילויי התדהמה הזו. לפני כמה ימים, למשל, מצאתי את עצמי מתפעל עד בלי די מכך שאני מסוגל לנהל חילופי SMSים עם אדם שנמצא בצד השני של היבשת; ואז שאלתי את עצמי – זה מפליא אותך? מה זה בהשוואה, נגיד, למפץ הגדול? לשמש? או סתם לעובדה שבגוף שלך מתקיימים עכשיו אלפי תהליכים שונים, שפועלים יחד כדי שתוכל ללחוץ על ה-send? האדם המודרני מגחך על יכולתם של הקדמונים להתיירא מפני אלוהים, אבל מרגיש יראה לא פחותה כשהוא ניצב בפני טלפון סלולרי. אותם חיל ורעדה שהיו פעם שמורים לנסים ולחזונות אחרית הימים, הם עכשיו התגובה המקובלת לרגע הטכנו-בנאלי שבו המחשב הנייד מצליח למצוא חיבור אלחוטי שמיש. את אבותינו אפשר היה להדהים רק באור גדול שבוקע מהשמיים; אנחנו, המתקדמים והמתוחכמים, מסתפקים בנורית הזעירה שלידה כתוב ON.

–

סוכריה אפורה

"הקדמונים נהגו לזמן את המוזות. / אנו מזמנים את עצמנו. / אינני יודע אם המוזות נהגו להופיע / – הדבר היה תלוי בוודאי במה שזומן ובזימון – / אולם אני יודע שאנו איננו מופיעים" (מתוך הקדמונים, פרננדו פסואה, 1935, תרגום: יורם מלצר)

"חירות זו מן הצורך לחקות את עולם המציאות היא שאיפשרה להם [האמנים שעבדו בשירות הכנסייה בימי הביניים] להביע את מושג העל-טבעי" (מתוך קורות האמנות, א.ה. גומבריך)

1.

ההומניזם הוא החטא הקדמון של האמנות המערבית. היסוד לכל תרבות המערב בעת החדשה – האמונה שהאדם נמצא במרכז ההוויה – טבעי ומתאים לצורת הממשל ולארגון החברה, אבל  מנוגד למהות העיסוק האמנותי, שהיא החתירה אל האמיתי והמוחלט. אמנם, אין ולא יכולה להיות אמנות בלי האדם – אבל המקום שלו בה יכול להיות רק כזה של תלמיד, לעולם לא של מורה (כשהוא מנסה להיות המורה, בית הספר קורס על ראשו). ובכל זאת, במקום להתעלות מעל המוגבלות האנושית, אמנות המערב חוגגת אותה; במקום להגיע לטריטוריות שחיי היומיום לא מסוגלים לתפוס ולהכיל, היא מייצאת אליהן בהיצף את הבנאליה האפרורית של העיתון ושל הרכילות במטבחון במשרד. (וצריך לזכור שכשאומרים אמנות מערבית, מתארים את סוג האמנות שנוצר בעידן הנוכחי בכל מקום בעולם). זה כמובן לגיטימי, אבל באותה מידה, זה גם לא עובד. אין פלא, אם ככה, שהאמנות שלנו קטנה ונטולת הילה עד כדי כך שהיא כבר לא יכולה, רוצה או מצליחה לומר שום דבר חשוב, ונכשלת אפילו בכוונתה העיקרית בעידן הזה, המביכה בריקנותה, "לרגש" אותנו. השריד היחיד שנשאר לנו מימים אחרים הוא הרפלקס להרים את העיניים אל האמנות, לחפש אותה מעלינו – אבל בכל פעם שמפנים את המבט לגובה, מגלים שהיא לא שם; היא הרי עומדת מולנו, כתף אל כתף, פנים אל פנים, כי לשם הנמכנו אותה. עכשיו היא אחת מאיתנו, והציפיות הנשגבות שלנו ממנה מגוחכות. כשמורידים גנרל לדרגת טוראי, אי-אפשר לדרוש ממנו להמשיך להנהיג קרבות מפוארים כמו פעם; עכשיו תפקידו הוא לקרצף סירים במטבח או לאסוף בדלי סיגריות מהדשא. ורק מי שמאמין שמהסירים ומהבדלים האלה עוד ייצא ניצחון נפוליאוני מזהיר, יכול גם לצפות מאמנות המערב להיות גדולה יותר מהאדם הזעיר שבמידתו היא נוצרה.

2.
האמנות היא האפשרות היחידה במציאות להגיד אמת טהורה, לא מהולה בפשרות ובשקרים. וזו זכות הקיום העיקרית שלה. ולכן, למרות כל הניסיונות להרגיל אותנו לדרישות נמוכות בהרבה, באמנות אין "בינוני", אין "כמעט" ואין "בסדר" או "נחמד". אין בה מקום לפרסי ניחומים ולסוכריות על ההשתתפות; אין בה "נערת החן" ו"חביבת הקהל". אם היו בה, היא לא היתה שונה מכל תחום אחר בחיים שלנו, שעשויים טלאים-טלאים של כאילו ובערך. וכשמנסים להפוך אותה לכזו, היא נעשית ענק נרפה ומיותר כמו עיתון סוף השבוע – חבילת ניירות במשקל 300 קילו, שקריאתה או אי-קריאתה הן, מבחינת משמעותן בנפשו של הקורא, אותו דבר עצמו.

3.
דוגמה להורדת האמנות לגובה שלנו באמצעות שיטת פרסי הניחומים: קראתי לאחרונה כמה וכמה ביקורות ספרים, שבהן חזר דפוס קבוע וביזארי. המבקר מנה שרשרת חסרונות של ספר, ורק חסרונות; כל פסקה בביקורת מתארת כשל גרוע מקודמו, ובמילים בוטות וברורות. אלא מה? כל זה מסתיים בשורה תחתונה חיובית. כלומר, הספר תואר כרע, ואז, בלי להניד עפעף, הוכרז כטוב. זה אותו הגיון של הפוליטיקה המודרנית, שבה עשרה קולות של משוגעים שווים כמו עשרה קולות של שפויים (ואולי יותר, מבחינת יכולת ההשפעה עליהם), וכל מפלגה מקבלת מימון לקמפיין שלה מכיס משלם המסים רק כי הואילה להתמודד בבחירות. ובאותו אופן, ספר שכולו פצע וחבורה ומכה טרייה מוצג כאתלט מצטיין; המבקר מונה את הקלקולים ומכריז על ניצחונו של המקולקל ביותר, כאילו מנה מנדטים בליל הבחירות, וכאילו שגם בספרות מקבלים ניקוד על עצם הנוכחות. "אתה אמנם גרוע", אומר המבקר לסופר, "אבל אתה בסך הכל עושה את מלאכתך, ולכן צריך תמיד לתת לך הזדמנות – ואפילו כשלא עמדת בה, לתת לך פקטור אוטומטי בסוף המבחן".

4.
"לתת הזדמנות" – ביטוי שכופה על האמנות היגיון של מסכנות. אמנות אמיתית לא מבקשת צדקה מהקהל שלה, אלא פשוט מעניינת אותו, אפילו בעל-כורחו. היא לא תלויה במצב הרוח שלנו, אלא מכניסה אותנו למצב הרוח הנכון. היא לא צריכה מאיתנו סבלנות ואורך רוח, אלא גורמת לנו חוסר-סבלנות וקוצר-רוח לקראתה. ספר ראוי לשמו לא מחמם מנועים, לא רץ על המסלול ולא ממריא, אלא מתחיל בשמיים –  בעוד שספר ש"לוקח לו זמן להתרומם" הוא לא יותר מספר שמתרסק בהילוך איטי.

–

פלוס דעה

–

–

1.

ראיתי בחנות ספר חדש. הכריכה שלו עשויה מנייר עבה שמתקפל פנימה, ועל צדו הפנימי של הקיפול מופיע תיאור הספר. אחרי תיאור העלילה עצמה, נטען שמדובר ב"יצירה מרעישה". פשוט ככה. היכולת להשמיע ברצינות סלוגנים כאלה על משהו שהרגע בא לעולם היא תכונה שיובאה היישר מעולמן המסויט של מודעות פרסומת בעיתונים; הספר הצטרף בבת-אחת למכונית המנהלים ("יצירת מופת"), למקרר ההיי-טקי ("תופעת טבע"), למרפאה הפלסטית ("כליל השלמות") – לכל הסחורות שחלק מכריע בזהותן הוא הדעה הנכונה והמוכנה-מראש על עצמן, שמחליפה ומייתרת את דעתו של האדם הבודד שנתקל בהן. אתה קונה "ספר איכותי" כמו שאתה קונה "תנור רב-עוצמה", ובשני המקרים, הסלוגן המופרך הוא שהופך את הסתם-חפץ למוצר, שמצהיר בגלוי שהוא לא צריך אותך כדי להחזיק בהערכה העצמית הגבוהה שלו. מה הוא כן צריך? את כרטיס האשראי שלך, ואת הסכמתך שבשתיקה לכל מה שכתוב על האריזה.

2.

נניח שלינק כלשהו מציע לנו גישה לתמונות פפרצי של שחקנית כלשהי במצב צבירה טופלס, מתוך ודאות גמורה שנלחץ עליו. נגיד שסדרה אמריקאית כלשהי מתמרנת את עצבי הצופים שלה בעזרת האפשרות-לפוטנציאל-להיתכנות שהשחקנית הראשית תחשוף, הנה-הנה, עוד קצת מגופה. מה הופך את המכשירים הקהים האלה לבעלי כוח פיתוי עצום כזה (על גברים, בעיקר)? התשובה ברורה פחות משנדמה, כי כשחושבים על זה, המניפולציה של העירום היא לא משחק של חידושים, אלא רק של וריאציות. כשמגזין לגברים מבטיח על השער הרים וגבעות של בשר, הרי מדובר בסך הכל בעוד מאותו הדבר; כל האיברים שעשויים להיחשף שם ידועים מזמן לאדם, כל אדם, ובכל הקומבינציות האפשריות. ועדיין, בהבטחות של אותו מגזין, או למשל כשמדווחים באתר ישראלי על איזו זמרת שהצטלמה בעירום לשער של פלייבוי, העניין תמיד מוצג כאילו התגלו בתמונות האלה דברים מרעישים שעין אנושית עוד לא ראתה: שלושה שדיים, או ישבן מתנפח, או אפילו יציאת USB במקום איבר מין. כמובן שכשדוהרים לאתר הרלוונטי, מתברר שבסך הכל קיבלנו את הסט הרגיל. אולי יפה יותר, אולי הרמוני יותר, אבל חדש – לא. ובכל זאת, ההתרגשות לא שוככת. וזה מסגיר את האופי הכנוע והמוגבל, בבסיסו, של התשוקה האנושית; מה שנראה ונחווה כמו רצון בוער לחידושים מסעירים, הוא לא יותר מהסתפקות בגרסאות כמעט זהות של משהו ישן וידוע לעייפה. זה נכון לגוף האדם כמו לחיי האדם: אנחנו מחליפים טלוויזיה אחת באחרת, גדולה יותר – ולא טלוויזיה בשטיח; בית אחד בבית אחר – ולא בית בְמחשבה שעוד לא היתה לנו; דאגה ישנה בדאגה מדגם מתקדם – ולא דאגה בלטאה. אבל כל זה נעשה תוך הכחשה מתמדת ואמונה עיקשת שהשדרוג הוא תמיד גם חידוש. זאת הסיבה שכשאנחנו רואים תמונת עירום בנאלית, שכמעט לא שונה מכל תמונות העירום שראינו בעבר, אנחנו מגיבים כאילו גילינו גלקסיה אחרת – בעוד שבפועל, כל מה שעשינו הוא לגלות מחדש את הדיאגרמה שהמורה ציירה על הלוח בשיעור חינוך מיני בחטיבה.

3.

בחצר הבית שלי עומד עץ. בכל פעם שאני מסתכל עליו, אני נאלץ להודות שהוא יפה ונכון יותר מרוב-רובם של הספרים שקראתי. לא סתם מבחינה אסתטית, אלא כמכלול אמנותי. ואפשר לומר את זה על כל עץ אחר. נדמה לי שמי שרוצה לכתוב או לקרוא, צריך קודם כל להסתכל על העץ הקרוב; כל ספר שלא יעמוד בהשוואה איתו, וייראה לידו מסורבל, מעושה, מלא בעצמו, כבד, מכוער, נטול השראה – הוא ספר שאין לו זכות קיום. ספר ראוי לשמו נולד רק כשיצירה מכוונת ומתוכננת של אדם מגיעה לנקודה שבה היא משתווה, לפחות, באיכות לעץ שנוצר במקרה, בלי כוונה או תכנון.

4.

"המכשירים והאתרים החדשים שהופכים את החיים שלנו ראויים לתקופה" (כותרת משנה ל"כתבה" באתר הארץ. לגזור ולשמור, בתקווה שעוד יגיעו תקופות שבהן לא יאמינו לנו שחיינו בתקופה כזו).

5.

המערב הוא גיהינום עם מיזוג אוויר.

–

עסק מיקרוסקופי

–

–

בחודשים האחרונים עברו בין ידיי הרבה ספרים. הרבה מאוד. אבל רק השבוע, אחרי חיבור כל נקודות האכזבה, שמתי לב לתמונה המלאה, לשיעור הספרים מביניהם שגם אהבתי, או לפחות הערכתי (שלא לדבר על הייתי מסוגל לקרוא): הוא מיקרוסקופי. המימדים היו קטנים במידה כזו, שמיד ניסיתי להציל את המצב באמצעות חשיבה על המוני הספרים שקראתי אי-פעם בחיי, במטרה להרכיב רשימה של כל הספרים הטובים באמת שנתקלתי בהם.

אבל ההצלה לא הצילה כלום, רק המחישה את גודל המשבר. כי מצאתי בסביבות עשרה ספרים שיכולתי לנקוב בשמותיהם, ועוד עשרה בתור הערכה עמומה, שדורשת וידוא פנים אל פנים עם המדף המתאים. מה שנראה כמו שיעור נמוך באופן קיצוני מתוך הספרים שקראתי בזמן האחרון, התברר כשיעור נמוך באופן קיצוני פי כמה מתוך הספרים שקראתי בכלל. אם היה מדובר בבחירות לפרלמנט, האשפה הבינונית והמתיימרת היתה בוודאי מקבלת את כל המושבים, חוץ מאחד ליד היציאה, שלא ברור אם הוא חלק מהמליאה או הכיסא המתקפל של המנקה. עד כדי כך שאפשר להגיד שבכל מה שקשור לספרים, הפרופורציה בין הקיים לנסבל היא, בעצמה, בלתי-נסבלת.

בתור מישהו שחושב על עצמו כ"אחד שאוהב לקרוא", זו לא היתה תגלית נעימה. שאלתי את עצמי: אם זו הפרופורציה העגומה בין כ—ל מה שקראת לבין מה שבאמת אהבת, אתה בטוח שאתה בכלל בעסק הנכון? אולי אתה מצפה מהספרות למשהו שאין בה? אולי אתה צריך לנסות את מזלך בסוגי אמנות אחרים, או מחוץ לאמנות בכלל?

שאלה מדכאת, אבל התשובה שלי עליה היא – כן, אני בעסק הנכון, רק שגודלו של העסק הוא לא מה שסיפרו לנו. אמרו שזה קונגלומרט בין-לאומי עם מפעלים ב-180 מדינות, והתברר שמדובר בבית מלאכה משפחתי שמופעל יום-כן-יום-לא-היום-לא מהקומה השנייה של מחסן מתפורר בעיבורי העיר, על-ידי אבא שמנסה לשווא לשכנע את בנו המחוצ'קן להמשיך את דרכו. אבל כשזה "היום-כן", אז המוצרים האזוטריים שמיוצרים שם ממוטטים את מניות כל התאגידים. זה פחות או יותר העניין. הספרים הראויים לשמם מעטים עד אימה, ובתקופות קשות במיוחד, כמו שלנו, ספק אם אפשר לגרד אפילו ל"ו צדיקים; אבל הצדיקים הם הכל. הם ה"עסק" היחיד, למעשה, מכל מה שנדמה לנו שהוא העסק.

הבעיה של הספרות היא, בפשטות, האשליה שיש דבר כזה "הספרות", או אפילו "ספרות" כלשהי. מה שישנו במציאות הוא קומץ נסים; כמה אלפי חיקויי וזיופי נסים, שנותנים לעין המרושלת אשליה מספיקה של נס; ועוד מי-יודע-כמה חיקויים וזיופים כושלים, שלא מצליחים אפילו ביצירת האשליה, ויעבדו רק על מאמינים שוטים במיוחד.

ספר אמיתי, ראוי לשמו, הוא לא חלק משום מערכת, לא תוצר של שום תנאים, ולא מייצג שום צורת אמנות. הוא לא נוצר על-ידי "סופר", לא במסגרת "הספרות", ולא "תוך שימוש" בכלום. האמת היא שספר כזה הוא תופעה שאי-אפשר להסביר אותה מתוך הנסיבות שקדמו לה. לקיומו של ספר כזה נדרש מספר אינסופי של תנאים שכולם הכרחיים, ואף אחד מהם לא מספיק; מה שמחבר ביניהם ומאפשר את התוצאה הגאונית הוא סוג של נס, מאורע חד-פעמי שלא ניתן לשחזור או להנדסה-הפוכה. (והמילה "נס" רק מייצגת כאן את התופעה הלא-מובנת, שאין לה שם. אפשר להחליף אותה בכל מילה אחרת – אני ממליץ על מילים בג'יבריש).

ולכן, כשאנחנו אומרים "ספרות", אנחנו למעשה מטפחים אשליה מסוכנת, ספוגת היבריס, שלפיה הנס הזה הוא בשליטתנו המלאה. שאם רק "נעבוד קשה" מספיק, ונכתוב "נכון" מספיק, ונקרא קודם את יצירות המופת ה"הכרחיות" ל"סופר" (כמעט כל מילה כאן ראויה למרכאות), הסטטיסטיקה בהכרח תפעל לטובתנו – אם לא בספר הזה, אז בזה שאחריו. עד כמה האשליה הזו מחוברת למציאות, כולם יכולים לראות בספריה הקרובה או בחנויות הספרים המובחרות. ולא רק במדפי הספרים החדשים.

אותה אשליה היא גם זו שאחראית למחשבה שאפשר "לחקור" את ה"ספרות" ולגלות "איך היא עושה את זה" (כדי, כמובן, להשתמש ב"כלים" ולכתוב לפיהם עוד יצירות, אפילו "טובות יותר"). האמת היא שספר שנענה לניתוח אקדמי מוכיח בזה את אי-היותו ספר של ממש; בעוד שספר של ממש לא ניתן לניתוח ולהבנה רציונלית, בוודאי שלא לאינדוקציה שרלוונטית לספרים אחרים עקב השתייכותם-כביכול לאותו "שדה".

כל זה בוודאי נשמע רע מאוד בתקופה שבה האנושות הנאורה גירשה מתוכה את הענווה הנדרשת להכרה בקיומם של דברים בלתי-ניתנים להסבר, אבל צריך לומר את הדברים ביושר: הנס שנקרא ספר אמיתי, או יצירת אמנות אמיתית, הוא מחוץ להישג-ידנו. כיאה לנס, הוא קורה לעתים רחוקות מאוד, ואי-אפשר להשפיע עליו או לשכנע אותו להגיע במועד שנוח לנו. הדיבור על "ספרות", על כללים וחוקים ו"תחבולות ספרותיות" ושאר הזיות הוא לא יותר מהגרסה הנאורה, הרציונלית, המודרנית, התקינה-פוליטית, ללחשים וקמיעות. מרוב הכחשת הנס, חוזרים לניסיון הברוטלי והשקוף ביותר לעורר אותו בלי להכיר בקיומו, באמצעים מלאכותיים שהופכים לנציגיו היחידים עלי-אדמות.

ואם ככה, נשאלת השאלה מיהו הגאון, מה מבדיל את הסופר האמיתי מהמתחזים. התשובה היחידה שאפשר להציע היא שסופר אמיתי הוא זה שמסוגל ללכת – בכוח הכישרון, האישיות והמחשבה – עד למקום שבו קורים, לפעמים, נסים. וזה כל מה שהוא יכול לעשות: ללכת בדרך הקשה והמכאיבה עד שם, ולראות אם הנס קורה או לא. רוב הזמן, מתברר בסוף שהדרך היתה לשווא. יותר מזה, הנס הזה לא פועל לגופו של אדם; כל יצירה היא מקרה בפני עצמו, ואין אמן שיכול לטעון לבעלות על נסים יותר מאחרים. הערצת סופרים במקום אהבת ספרים עוזרת רק להנצחת אשליית המתכון, השיטה, הסדר.

כל זה לא מהווה שום בעיה, אלא אם מתעקשים על המצאת מסגרת במקום שבו היא לא קיימת. אם כל מה שיש הוא נסים, אפשר פשוט לשוטט ולחפש אחריהם, ולשמוח בפעמים הנדירות שבהן מוצאים אותם. אבל אם מאמינים שיש "ספרות", נקלעים לדיסוננס קוגנטיבי; למצבו של מי שנואש למצוא את הגביע הקדוש עד כדי כך, שהוא מקים מפעל לייצור גביעים קדושים.

וזה נכון גם למי שכותב וגם למי שקורא. בהתחשב בתדירות הופעתם של הנסים, אם אני מגדיר את עצמי כמי ש"אוהב לקרוא", אני בבעיה גדולה – בדיוק כמו מי ש"אוהב למצוא מדי יום ראשון על המדרכה מול הבית גוש פלטינה בגודל של מערבל בטון" (כלומר, אהבה בעייתית מאוד מבחינת הקשר שלה לעולם). אבל אם אני מבין במה באמת מדובר כאן, ומשחרר את עצמי מהמחשבה שיש מסגרת שבתוכה הדברים אמורים להתנהל, הבעיה נעלמת. בניגוד למה שחשבתי, אני מגלה שאני בכלל לא "אוהב לקרוא"; אני אוהב לקרוא רק את מה שאני אוהב לקרוא, וזהו. ובכל פעם שנתקלים בספר, ורוצים לדעת אם הוא באמת שווה משהו, צריך מעכשיו רק לשאול שאלה אחת פשוטה: קרה כאן נס? אם התשובה שלילית, לא יעזרו כל השבחים המשתפכים, הביקורות המתוחכמות והמחקרים הרציניים – ואם היא חיובית, ממילא אין בהם שום צורך.

–

מעגל שווה צלעות

–

–

א: …בעניין הזה, אין ברירה אלא לומר שבספר טוב חייבות להיות דמויות חיות, עם אישיות שלמה, שחושבות ופועלות כמו אדם אמיתי. כאלה שאפשר להאמין בקיומן במציאות.

ב: למה אתה חושב ככה?

א: כי אחרת, מה לנו ולדמויות האלה? ספרות בלי בני אדם מפסיקה להיות אנושית.

ב: רגע אחד. בעיניך, האנושיות של הדמויות בספר נגזרת מהדמיון שלהן לאנשים אפשריים מחוץ לספר?

א: כן. זה המינימום. חייבים דמויות עגולות, אפילו אם אפשר לראות רק פרוסה קטנה מהעיגול… אתה מבין אותי.

ב: אבל יש בעיה קטנה. תסתכל סביבך, על האנשים שאתה מכיר מהיומיום, ותשאל את עצמך – מי מהם הוא "דמות עגולה"? מי מהאנשים של היום הוא אדם עם אישיות וחיי רגש בסטנדרט שאתה דורש מהדמויות הספרותיות?

א: תראה, ברור שאין הרבה כאלה, קשה מאוד למצוא אותם, אבל…

ב: אז גם אתה מסכים ש"דמות עגולה" במציאות היא דבר נדיר, תאונת גורל שלא מייצגת שום דבר מלבד עצמה (ובטח שלא את "המצב האנושי" הטיפוסי).

א: כן. אבל צריך לשאוף לאנשהו, לאיזושהי אנושיות אידיאלית יותר…

ב: אם ככה, השאלה היא למה, בעולם שבו כמעט כל אדם הוא דמות שטוחה (וזה תמיד היה המצב, לא רק היום), אתה דורש דווקא מהספרים להתעלם מהטיפוס האנושי האמיתי – ועוד טוען שההתעלמות הזו מולידה דמויות אמינות, שיש להן דמיון למציאות? הרי אין דבר שדומה פחות לאדם שאנחנו מכירים.

א: עכשיו תפסתי אותך! גם אתה בעצם רוצה דמויות שמחקות את המציאות, והוויכוח בינינו הוא רק על הגדרת הדגם לחיקוי. אתה טוען שהוא שטוח, אני טוען שהוא עגול, אבל בעצם אין הבדל. שנינו דורשים מהספרות ייצוג של אנושיות בסיסית.

ב: לא, בעיניי אין צורך בשום דמיון בין הדמויות לבין אנשים אמיתיים. יותר נכון, שאלת הדמיון לא רלוונטית, כי כל דמות שנוצרה בנפש של אדם היא אנושית בהכרח. המאמץ לייצר בעינויים ובחריקת-שיניים דמות אנושית "מלאה" הוא מאמץ קומי, כי הוא לא יכול שלא להצליח.

א: אבל למה? הרי אמרת שדמויות עגולות לא קיימות במציאות. זה אומר שדווקא מאמץ כזה חייב לשיטתך להיכשל.

ב: הוא חייב להיכשל רק אם הסיפור נשען על המציאותיות של הדמויות. אם סיבת הקיום היחידה של הסיפור היא להיות "כמו בחיים", אז דמויות כאלה ימוטטו אותו – כי הן לעולם לא יהיו "כמו בחיים". אבל אם לסיפור יש סיבות קיום מוצלחות יותר, האנושיות כבר תבוא מעצמה אל כל דמות שתיוולד במסגרתו.

א: תכף תגיד לי שבסיפור ראוי לשמו, רק בגלל המבנה, הסגנון וכדומה, הדמויות אנושיות יותר מאיתנו!

ב: בדיוק ככה.

א: טוב, זה כבר טיפשי. הלכנו רחוק מדי; אם להיצמד לתחושות הכי פשוטות, לאינטואיציה שאתה כל-כך מעריך, אז אני עדיין צריך דמויות עגולות. עדיין יש לי תחושה שהן אנושיות ומציאותיות יותר מדמויות שטוחות, אפילו אם נכון שהפעם האחרונה שבה ראיתי אדם כזה בעולם הממשי היתה ב… אה… ב… לפני כמה שנים ב… אולי זה היה בסרט מצויר?… ועדיין.

ב: אם זה עוזר, רק תחשוב על זה שבעצם אין סתירה בין עגול ושטוח.

א: מה זאת אומרת אין סתירה? בטח שיש.

ב: הנה, מהר, תסתכל שם, בחלון הראווה.

א: איפה?

ב: שם!

א: אני לא רואה כלום!

ב: נו, שם! גם שטוח וגם עגול! עכשיו אתה רואה את זה?

א: מה! לא ייאמן! אבל… אבל מה זה אומר?

ב: שצדקתי. ושאני רעב.

–

קנאה מלאכותית

–

–

בן הזמן הזה הוא, קודם כל, קנאי-בעל-כורחו. הקנאה היא הרגש שבו הוא מבלה את רוב זמנו; הגיון הפרסומות ("תראה כמה טוב לו – בוא תקנה את זה ותרגיש כמוהו") מקיף אותו מכל העברים. כשהוא פונה לאמנות כאל אלטרנטיבה, הוא מגלה שאותו הגיון כבר הגיע לשם לפניו. גם שם מבקשים להשתיל בו קנאה מלאכותית, בהבדל אחד: בניגוד לפרסומות, האמנות של העידן הזה מעוררת קנאה לשם הקנאה, בלי להציע פתרון. בפרסומת, המסר הוא שאפשר לשכך את הקנאה באמצעות קניית המוצר. זה מסר שקרי, אבל קונסטרוקטיבי: תפיסת העולם היא שקיימת אפשרות להפסיק לקנא, ושהפסקת הקנאה היא יעד רצוי. לעומת זאת, האמנות העכשווית, שרובה ככולה מבוססת על הגיון הקנאה, אומרת לאדם שעליו להמשיך לקנא, להתפלש בקנאתו ולהתענג עליה, כי היא מצבו הקיומי היחיד. אמנות כזו היא צורה של bullying: היא מחוללת קנאה ושואפת להנציח אותה, לא ממומשת, עד אינסוף – כך שהאמנים המצליחים, אלה ש"עשו את זה", יוכלו להציג לקהל שלהם את הפער בינו לבינם כעובדת טבע. בהשוואה לזה, הנכונות של מצליחים מסוג אחר לטעון שיש בכלל אפשרות לבטל את הפער נראית מתקדמת ונאורה באופן מדהים – גם אם ביטול הפער אמור להתבצע, בפועל, על-ידי רכישת דיאודורנט. וככה הגענו לשלב האבולוציוני המוזר, בו הקופירייטר שומר עדיין על שארית מההומניזם שהאמן זנח לגמרי.

–